אין דרך להתחמק מזה: ישנו גל של נשים שמחליטות שלא להסיר את שיערן בשום צורה.
בהתחלה זה עורר בי חלחלה, ולא, לא רק בגלל הקונספציות השגויות שאנחנו שבויים בהן. שיער במקום מוצנע, בית שחי או ערווה, הוא (בואו נודה על האמת) מסריח. Literally, אני לא מסוגלת לסבול את הריחות הנלווים.
אולי זו אני.
ויש לי אישיו מיוחד עם ריחות. מעבר לכך שאנשים עלולים לאבד את הקשר איתי באם לא יהיה לי נעים להיות בקרבתם, אני לא מסוגלת לסבול את המחשבה שריח הגוף שלי הוא לא פחות ממעולה. אם אין לי לפחות מחמאה אחת ביום של "וואו, איזה ריח", "בואי רגע, תני לי להריח.." או "תגידי, כמה פעמים ביום את מתקלחת?", אני מתחילה לחשוד. אז כן, אני מסירה את השיער הברור מאליו (שחי) וגם את הפחות ברור מאליו (שם לא יפה, ערווה.. אבל אני עושה בשעווה, אז לא מעניין אותי איך קוראים לזה כל עוד זה לא עליי יותר משבוע).
כשחושבים על זה, לא זכור לי שזה הפריע למי שיצאתי איתו, השיער שלמטה. להיפך, אני זו שאכלה סרטים ותהתה עד כמה זה מוריד לו ממני. לא מתכוונת לשנות דרכיי בקרוב, אני אוהבת להיות חלקה ונעימה. אבל מסתבר שכרגיל, אנחנו אלה ששמות לעצמנו רגליים. אז לפחות שיהיו חלקות ונעימות בריח לבנדר.
חייבת לברר, מה אתם אוהבים?
(וכן, אני יודעת שזו שאלה שהיא מאוד אישית, אבל יש לי תחושה שיהיה הבדל בין התגובות כאן והתגובות ב-ynet, בשל הקהל האיכותי.)
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
