כל בוקר אני בורחת מחדש. אל השגרה הבטוחה, הלחוצה, המעייפת.

"אם את כל כך עייפה, למה שלא תשתי קפה?".

"אני לא שותה קפה".

"מה? למה?".

"א. זה לא טעים, זה רק מריח טוב. ב. יש לי מספיק התמכרויות אחרות, תודה".

לקרוא, לקרוא, לקרוא, לסכם, לעבוד, לנתח, לפתור, לעבוד, לחבר, לחפש, לעבוד, לחקור, לסיים, לעבוד, להשתתף, להירדם.

ההזדמנות הזו, שלכאורה לא תחזור שוב בקרוב, טלטלה אותי. מתי יהיה לי זמן לזה? פרוייקט משלי? בייבי מקצועי, שיקפיץ לי את הקריירה?ֿ

אבל אף אחד לא מבטיח הצלחה, כמו גם את תוצאותיה. נכון, לומר שעשיתי את זה, יהיה יפה מאוד על הנייר, וגם בוודאי יקפיץ לי את קורות החיים. אבל אם זה יצליח? זה אומר פרסום, שם, ניסיון.

priceless.

האם זה שווה את ההשקעה הפחותה בלימודים?

ובסוף הכל עוד יקרוס עליי, אני כל כך יכולה לראות את זה קורה. מפחדת שאני לוקחת את המוצא הפשוט יותר, פשוט כי אני לא מאמינה בעצמי.

היחידים שגורמים לי לחייך בימינו.

(http://youtu.be/XwmtNk_Yb2Q)