אז הסערה שכחה בינתיים. קיבלתי עוד שתי הצעות עבודה, אחת בדואר, אחת בעבודה. ברצינות, לאנשים האלה אין טיפת הגינות? פשוט מחליקים לי כרטיס ביקור ו-"אם את אי פעם רוצה לבוא לעבוד אצלנו, את מוזמנת להתקשר".

אבל לא בא לי עכשיו. דווקא כשכל הדלתות בעולם נפתחות, אני רוצה לסגור הכל ולהדליק את החימום. בא לי להתפטר, להשתכר, ללמוד את מה שבאתי ללמוד מבלי שישבו לי על הראש. אני אוהבת את זה, ואין לי בעיה כלכלית כרגע שתמנע ממני מלהתפטר. אז בינתיים עושים לי פרצופים של "אל תעזבי אותנו", אבל גם לא נותנים לי חופש. 

ובכן, כבר תייגתי את עצמי כברחנית סדרתית, למה לא לברוח שוב?

והחתונה אתמול, וואו, מעולם לא הייתי בחתונה מרגשת פחות. ראיתי אותם צועדים לחופה, וכאילו כלום לא קרה לי בפנים. אולי זה כי היא הבחורה לא הכי עדינה בעולם (נופפה בהיסטריה וצחקה מתחת לחופה, נראתה בעיקר מסוממת), אולי זה כי היו שם כל מיני אנשים מפורסמים.

הרגע שהיה לי הכי נעים, הוא זה שבו עמדתי לידה, דיברנו וצחקקנו, וכל הזמן עקצץ לי המבט שלו בזווית של העין. כאילו והיה לו איזה משהו מיוחד להסתכל עליו.

ואם עוד מישהו אומר משהו על סוף העולם... אני אגרום לו לראות את ההצגה מהשורה הראשונה.