כבר שבועיים שהצוואר שלי משקר לי. אני נשכבת על הצד, השיער פזור מעליי, מונח על הכרית. מהרגע שאני נכנסת לתנוחה האהובה עליי, כאב לא נעים מזדחל לו אל העורף. ידיי המיומנות מנסות להפיג אותו, ללוש ולמעוך, לרוץ ולהתגלגל עליו, אבל זה לא עוזר.

ואז מחשבה מרדנית עולה לראשי: ״את חתיכת בטטה! למה שרקדנית (עבר) מדהימה שכזו תסבול אי פעם משריר תפוס?״, ומיד התחלתי בחימום. מול הראי ראיתי את השיער שלי, שארך כל כך, עוקב בדיוק אחר תנוחות הראש שלי. הוא ליטף את פניי והסתיר ממני את המראה, והרי מי בכלל צריך אותה עכשיו. הצוואר הוא כמו העמק המסוכן שבין הראש והכתפיים, אם תדע לחצות את תשומת הלב בין העליון והתחתונות, תוכל להגיע לעמק השווה. עוד סיבוב, עוד זווית, והראש שלי כבר סחרחר וכבד, ואז, פתאום,

בלי ששמתי לב,

קליק.

וזה השתחרר.