איזה יופי. מדהים אותי לפעמים כמה שהפה שלי גדול.

בפוסט הקודם התרברבתי על זיכרונותיי ויכולותיי שנשארו מהתקופה שבה הייתי רקדנית. כמה מדהים היה לפגוש היום את המורה למחול שהכי הערצתי והערכתי, לעזור לה באחד מהתחומים שאני טובה בהם ואז, הו אז.. מישהי פלטה "רגע, אז זו המורה האגדית שלך?".

בור בעומק 100 מטר נפער באדמה והציל אותי מרגע המבוכה המשוגע הזה. או שלא, וסתם הפכתי לעגבנייה גמגמנית ומלמלתי משהו לגבי "כן, אה..".

ובלי לומר יותר מדי, אני לא נראית בדיוק כמו שנראיתי בתיכון. וגם המשקל, אהה, איך לומר, עלה באיזה 12 קילו. יש מצב שהייתי רזה מדי פעם. 

חוסר ביטחון החל לתקוף אותי.

נ.ב.

שלחתי מייל לדיאטנית שלי בעקבות ההחמרה האחרונה במצבי, והיא אמרה שאני חייבת לפגוש רופא בדחיפות, ושיש סיכוי שאני בתת-תזונה (!).

WTF? איך זה קרה לי?

ועכשיו אני קצת מבינה את הסחרחורות האחרונות.