כשנפגשנו לראשונה זה לא היה בסוד.
״רגע, זו, אז מי זה היה? איך קוראים לו? לא תספרי לנו כלום?״.
״אין לי מושג על מה אתן מדברות״.
חייכתי לעצמי ונסעתי הביתה.
.
בראש שלי היה שדון קטן שאמר ״סתמי, סתמי, סתמי״. אז הקשבתי לו.
כבר כשהגעתי הביתה חיכתה לי הודעה ממנו. הייתה לי תחושה מדהימה, ונעלתי אותה בתוך תיבה קטנה בלב.
נפגשנו שוב. ושוב. בכל פעם ביקשתי שישאיר אותי במרחק קל מהבית, שלא מישהו יראה אותי חלילה.
״את מחביאה אותי?״.
״מה פתאום!״.
״אז, מה... מה?״
״אני רוצה לעשות את זה בקצב שלי, וכל השכונה הרכלנית הזאת.. אני לא רוצה שמישהו יגלה לפניי למשפחה״.
והוא לא לחץ.
.
יצאנו לעוד דייט.
ועוד אחד.
ואז.. הגיע הרגע.
״אמא, אמממ, את שומעת? אז, אני יוצאת עם מישהו. ואני הולכת לישון אצלו. ביי!״.
״מה, מי זה, בן כמה הוא, מה הוא עושה״, פולנייהפולנייהפולנייה. אחרי החקירה הצולבת, סוף סוף הלכתי על זה.
.
אז אני לגמרי מבינה למה החברה הכי טובה שלי לא סיפרה לי שהיא כבר יצאה לשני דייטים. והם היו מדהימים. והיא מתה מפחד.
.
עד הרגע הזה, שבו מותר לי לספר, אני הכי אוהבת לשמור את הפרפרים חזק בבטן.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
