לכתוב את כל מה שלא יושב לי על הלב, כי הלב שלי לא כבד, הוא די קליל, לאחרונה. כשאין מישהו בתוך הלב, הוא מתעופף כמו בלון, מתרחק מן הגוף. כאילו ואין לו חשיבות, המקום שלו בין שאר האיברים המקיפים אותו בבית החזה שלי, כבר לא שמור, ופתאום הנשימות קלות לי יותר.

.

ואז, כשאסיים לפרוק את התסכול שהמחסור הזה גרם לו, ארצה להראות לכם המחשה של איך שאני נראית.

תמונה אחת עצובה קצת, המחזה יותר מאשר המחשה.

תמונה שנייה עם חצי חיוך בורח, רווח קל בין השפתיים.

תמונה שלישית תחשוף את עצם הבריח הבולטת שלי, תזכורת לגוף שיכול היה להיות רזה. 

.

.

אם האדישות לא תהרוג אותי, השעמום יעשה את זה.