התקשרתי אליה.
היי.
היי.
הפסקת לבכות?
קצת.
ו-?
אני לא יודעת. אני לא יודעת מי אני, פעם הייתי גאה במי שאני, במה שאני, כשאנשים שאלו אותי מה אני עושה.
אה, בצבא.
כן.
ועכשיו כשאין עלייך כותרת, אז את לא שווה?
אני לא יודעת מה לעשות. כבר הרבה זמן עבר מאז שהשתחררתי ומה עשיתי, מה?
-ואז נתתי לה את ההרצאה של החיים:-
אז אם את לא בצבא, ואת לא עובדת, אז את כלום? אני לא מכירה אותך ככה. את בחורה מדהימה, ומיוחדת, וחכמה. אני יודעת, המשפט שאני הכי אוהבת לומר כשאומרים לי שאני חכמה או בעלת פוטנציאל זה ש-"עם פוטנציאל לא קונים במכולת". את בנקודה משמעותית בחיים שלך, ויש לך מזל שזה לא קורה לך בגיל שלושים או ארבעים, כשאת שקועה בעבודה ורק צריכה לסיים את השנה. לא, זו הזכות שלך להבין מי את ומה את רוצה. נראה לך שזה בא בקלות? שמישהו בא ואומר לך: "תכירי, זו משמעות חייך"? ממש ממש לא. זו עבודה קשה, ופאקינג מעצבנת. אבל יש לך בית, וכסף ומיטה וגג מעל הראש. יש לך חבר שאוהב אותך. את חושבת שבוקר אחד התעוררתי והבנתי מה בא לי ללמוד ומה אני אוהבת? לא! באמת שלא, רק שלי לא היה עם מי לדבר על זה שאין לי משמעות, אני סתם נכנסתי לדיכאון. את יודעת איזה מזל יש לך? לפעמים צריך פרספקטיבה כדי להבין כמה מזל יש לך.
ועוד
ועוד
ועוד
חפרתי לה.
ובסוף אמרתי: את יודעת, גם לי יש רגעים כאלה שאני מפקפקת בעצמי, שאין עוד משמעות למה שאני עושה ולמי שאני בכלל. רגעים שאני שואלת את עצמי אם מישהו עוד יאהב אותי ככה *נחנקת מדמעות*, אם אני שווה את זה, אם אני אהיה אי פעם מוכשרת במשהו. ואלה קירות שהקמתי במו ידיי. הקירות האלה הם המיץ של הזבל שאיתו צריך להתמודד. כל יום. לברר על עצמי עוד קצת. לאהוב את עצמי עוד קצת.
את עוד שם?
כן.
אני אוהבת אותך,
גם אני.
את מדהימה. לכי לישון. ודברי איתי.
עריכה (או, "אה, שכחתי"):
תודה L.M.
בחיים שלך אל תגידי לי תודה על דברים כאלה.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
