הקיץ הפתאומי שבא עלינו בהפתעה הזכיר לי שאני צריכה ללכת ולנקות איזורים מסוימים משיערות.
״החום הזה גמר אותי. אני יכולה לבוא? שעווה, דחוף״.
.
כשאותה קוסמטיקאית מטפלת בך קרוב לעשור, כבר אין הפתעות - באתי, הפשלתי את השמלה והורדתי את התחתונים.
היא מרחה את השעווה החמה-מדי עליי, וכשנשפתי לאות מחאה על החום הלוהט היא סיננה לי ״אוי, תשתקי, זה לא חם בכלל״.
״באמת לא חם, זה לא עלייך!״.
אחרי כמה רגעים החום נרגע והפסיק להכאיב, חיכה לי סבל מסוג שונה. היא סיננה לי ״תירגעי״, ובשנייה שלפה את רצועת השעווה שהייתה מחוברת אליי עד אותו הרגע.
״כוסססאמק״, צעקתי צעקה קטנה מדי.
קללות עוד אפשר, כן?
אחרי שהיא משכה רצועה נוספת, ראיתי חיוך ממזרי מתפשט על לחייה.
״את נהנית מזה, אה? סדיסטית אחת״.
״למה את חושבת שאני עושה את זה?״.
המשיכה הבאה הייתה חלשה מקודמותיה, הפעם לא אמרתי מילה.
״הפעם לא כאב!״, אמרתי לה בגאון.
״חבל״, היא סיננה בקרירות, מצטערת שאני לא עושה אצלה שעווה בעוד אזורים ארוגניים.