אני מסיימת לקרוא את השורות האחרונות, וסוגרת בעדינות את הספר הגדול והמשעמם. בראש שלי כבר יש אלף רעיונות ומחשבות על מי יוכל לגרום לי להרגיש הכי טוב, מי יעשה לי את זה, אילו מילים יתגנבו לי לראש וללב ואולי גם לתחתונים.

אני מתחילה לקרוא אותו, מילה אחר מילה, כמו שמרים שתוססים לי במוח. זה נגמר מהר מדי ואני צריכה עוד, ועכשיו. בלי מחשבה מיוחדת, אני עוברת אליה. מעקצצת לי, אבל גם היא קצרה מדי. את הבלוג של הבחורה האחרונה שהתחלתי לקרוא אחסוך מכם.

.

המילים שלה התחילו לתאר מחול שדים מושלם, בר, עיניים, יין, נצא?, נשיקה, יד מושכת יד, ריחות, מדרגות, דירה, מותן, מציצת אוזן..

ואז, 

לעזאזל.

שגיאת כתיב. 

וברגע אחד ירד לי.

.

No pure pleasure for L.M. tonight.

.

אוף, כמה קשה לכם לעשות הגהה?!

(או ללמוד עברית.)

עריכה:

רציתי להביע משהו אחר.

הפוסט הקודם העלה די הרבה תגובות נזעמות, שבטוחות שאני חושבת שאני טובה יותר מאחרים.

אני יוצאת שחצנית בעיניי עצמי פעמים רבות מדי במהלך היום, מה שמוביל למעגל הלקאה עצמית - "מי את בכלל?". אני חושבת שתכונה כזאת באה בעיקר ממקום של חוסר הערכה עצמית.

אני חייבת לומר שכרגע עומדות לי דמעות בעיניים. חשבתי שבעקבות הפוסט הזה אנשים (בעיקר נשים, אם נודה על האמת) יזדהו עם חוסר היכולת להגיע לסיפוק עצמי בגלל ההפרעות הקטנות של היום יום. אין לי מספיק שורות במחברת כדי לספר כמה פעמים יצאתי מריכוז ולא הצלחתי להגיע להנאה ולסיפוק אמיתי בגלל שטות כזו או אחרת. בין אם זו צפירה מהרחוב, רעש קטן בבית, שקט מוחלט מדי (כן, כן), או אפילו טעות קטנה במילים שאמורות להוסיף לעונג שלי - כל אלה גורמים לי לאבד את זה.

אז לא,

אין הזדהות.