אני מתחילה לרוץ, מכונית רנדומלית צופרת לי.

השעון סופר כבר כמה שניות, ורגליי נושאות אותי מהר מהרגיל. אחרי 100 מטר בערך, אני מבינה שבלי לשים לב עשיתי ספרינט בלתי הגיוני לתחילת אימון, ומאטה את הקצב. בסוף הקילומטר הראשון, באוזניי נשמעות המילים "One kilometer in... 6 minutes and 2 seconds". מי? אני?

החלפתי שיר, למשהו רגוע יותר, בתקווה שאחזור לקצב הראוי להתחלה, מפחדת לשרוף את עצמי מהר מדי.

כשהמכשיר הודיע לי שעברתי 2 קילומטר ב-13 דקות ו-10 שניות, שמחתי קצת על ההאטה. להיות אחראית ומוכנה לכל מצב, לדעת מה אני יכולה ומה עושה לי טוב.

בסוף הקילומטר ה-5 הרגשתי שהספיקה לי הריצה, וחזרתי להליכה.

הלילה כבר עלה, סביבי חושך, ורק קירות ואנשים מפוקפקים סביבי. אני מורידה אוזנייה אחת, מקשיבה לסביבה, בדמיוני מישהו רודף אחריי, מחכה לראות סימן קל שבקלים לחולשה. ידיי מאוגרפות, ואני מדמיינת את עצמי מעיפה כל תוקף לאלף אלפי עזאזל אם הוא רק יתקרב. הרגל שלי תישלח אל האזור הכי רגיש, בעוד המרפק שלי ייתקע לו בין הצלעות. במקרה הכי גרוע, ידיי יישלחו ישירות אל רקותיו, יהממו אותו במכה אחת כואבת. ספק אם אחרי שיתעורר מן העילפון, יבין מה השתבש.

מנקה את הראש, ואת הארון,

New York, here I go again.