הכל ממש מרגיש רגיל. הציפייה הלא-קיימת ממתינה ברקע, שואלת את עצמה מתי אשים לב שזה קורה, סוף סוף?

הרי כבר שנה וחצי לא נשמת את האוויר הקר של ג׳ונגל הבטון האמריקאי הזה. כל דקה שעוברת מקרבת אותך לשם באופן ממשי. כבר אין לך זמן או יכולת לישון, וגם אם כן - מי רוצה לישון שעתיים?

הראש שלך טרוד במשהו אחר, במשימות על גבי משימות הנערמות להן ככל שעובר הזמן. את נזכרת ברגע הזה שלחצת על הזמנת הטיסה, בלי לחשוב, רק לקוות שזה יגרום לחודש הזה לעוף ולהיעלם מעל פני האדמה. אבל החודש נעלם ואיתו גם הרצון הזה להשיג משהו - יכול להיות שאת כאן פשוט.. כי אין לך שום דבר טוב יותר לעשות?

.

אני מנפצת את בועת המחשבות שבה שקעתי, ומפסיקה לדבר על עצמי בגוף שלישי. הבייבי הקטנה שלפני שנה וחצי דיברת איתה באמריקאית שוטפת כשביקשה ממני קצת gummy bears, כבר שכחה כמעט הכל, כך גיליתי בליל הסדר. רק אני חוזרת, לעיר שמלאה במשפחה שלא אוהבת סקייפ. ואת מי אמצא שם בכלל? 

מקווה להרגיש שוב את החופש שהיה לי אז, כשלא היה אחורה, וכל הרפתקה הובילה להרפתקה נוספת, כשהבוקר היה חבר טוב של הלילה וכמוהם גם כל אדם שנתקל בי בדרכו. בא לי לחזור להיות בחורה חופשייה ממחויבות.

.

למה יש לי מחשבות של גבר (הצילו, שורשים! גוועלד, מחויבות!), וממה אני כל כך מפחדת?

.

L.M.

מאחלת לכם חג שמח,

מעבדות לחירות, או משהו.