אני יושבת על הכיסא המסתובב הישן. לגופי חזייה כחולה עם רקמה ורודה, ותחתונים חצי-שקופים, תואמים, החלום הרטוב. אני מסתובבת איתם כמו טווסית, שיערי עדיין רך ומסודר כמו שקורה במדינות קרות. אני מקמרת את גבי ומסובבת את כתפי אל המראה. מותני נח ברכות מעל לתחתונים הרכים העושים עמו חסד. הוא בשרני ונעים, לא נחתך או נשבר תחת פס גומי כזה או אחר, רק נעים.

רעד קל עובר בי בעוד הוילון הלבן נושב ומביא עמו בריזה. עוד מעט ואלך להוריד את פיסות הבד האחרונות שעליי ואשטוף את עצמי מהנסיעות הארוכות. עורי מקבל מרקם ברווזי, ואני מושכת עוד רגע את הנעימות שבחוסר-הנעימות, העונג שבקרירות העדינה הזו.

עיניי נעצמות, ואני משחילה אצבע אחת אל תוך התחתונים החדשים, מדמיינת הרפתקה חדשה בעיר שלי, אולי בקרוב אחצה עוד גבול.

לילה טוב לך, ג'ט לג.

וגם לכם.