החלפתי טלפון.

כשהגעתי לעמדת החברה הסלולרית, נציג השירות ואני ניהלנו סמול-טוק. בלהבלהבלה כזה, שאין לו משמעות ולא אזכור אותו מחר. ולרגע, סתם הבלחה מקרית של רעיון, עלתה לי שאלה. "תגיד, ההודעות שלי, גם הן עוברות לטלפון החדש?". "ככל הנראה לא, זה לא חלק ממה שעל כרטיס הסים שלך".

לרגע הרגשתי איזו קרקע שנשמטת לי מתחת לרגליים. כל ההודעות, כל המילים, כל הדברים שאני כבר לא צופה בהם. מדוע היה לי עד כדי כך מבהיל לאבד הכל?

"מילים לא אומרות מאום".

איזה שקר גס. שלום חנוך הוא אמנם אהובי משכבר הימים, אבל עבורי מילים הן הרבה מאוד. איך אפשר להסכים לאבד כל כך הרבה ברגע אחד? ההודעות שלי הן קצת כמו אלבומי תמונות או אסופות מכתבים של פעם. המון רגשות, ארועים, כעסים ושברירי אהבה נמצאים שם. למה שאסכים למחוק אותם?

"עדיף להשאיר את העבר בעבר", אמר לי הנציג, ככל הנראה לא יבין לעולם. 

בסוף זה עבר בכל זאת. נשמתי לרווחה תוך כדי שאני תוהה אם לא הגזמתי.

ולא, לא הסתכלתי שוב בהודעות הישנות. מספיק לי לדעת שהן קיימות. ולזכור מה כתוב בהן גם ככה.