רוב חיי גדלתי עם תחושה שאם אין לי הצלחה ממשית, כזו שאפשר למדוד או לומר "אתם יודעים איך L.M הצליחה במבחן במתמטיקה", אז אני כישלון. אם להודות על האמת, מעולם לא חשבתי שאני מטומטמת, למרות שאמרתי את זה לעצמי בראש וגם ברגעי משבר בקול רם. למרות זאת, תמיד הרגשתי כמו טיפשת-בני-אדם. ועל מה מדובר, בעצם?
אני לא מבינה את כל הבדיחות (פעם לא הבנתי את רובן המוחלט). אני נותנת אמון ברוב האנשים שאני פוגשת. אני נחמדה יתר-על-המידה, בדיוק כמו שאני חסרת יכולת להתמודד עם אנשים שנחמדים אליי יתר-על-המידה. כאנשים רבים משתתפים בשיחה, אני לרוב מוצאת את עצמי שותקת, מנסה לעקוב, לסדר בראש מחשבות או משהו להגיד לפני שיעברו נושא, וכמעט תמיד לא אומרת דבר.
ואז הגיע שלב המסיבות, אלה שבטבע, בחוף, בחווה, ובעיקר עם אנשים שמעולם לא הכרתי. לא ידעתי מה לעשות עם בנים שנמרחים עליי, עם מישהו שעושה לי עיניים, או עם העובדה שכולם שיכורים ונהנים ואני ממש לא משתכרת. כשחברה מסננת לי באוזן "מי זה העיניים הכחולות הזה שבוהה בך כבר שעה?", הרגשתי באמת ובתמים שלעולם לא אתבגר וגם לא אדע איך להתמודד עם זה.
עד הרגע האחרון של התמימות הייתי בטוחה במיליון אחוזים שההוא שנישק אותי בחדר במסיבה ההיא היה פשוט שיכור. שהטלפונים שלו אחר כך היו סתם כי הוא הרגיש מחויב. אחריו ההוא מהמסיבה בים, ואחריו הדייט הארוך להפליא.
ואז, זרחה איזו שמש בתוכי. כשהיינו יחד זה היה מעין "מה, באמת? אני? תסתכל רגע עליך, תעשה חושבים ותחזור אליי". פשוט סרבתי להאמין שמישהו יראה בי משהו, ואפילו יוקסם (!) מזה שאני לא רואה את זה. נראה לי שלכל אורך מע' היחסים הקצרה שלנו הושבת אותי על כיסא מלכות, ובו אני פשוט תוהה איך יורדים ועל מה מדובר.
בלי לשים לב, לאט לאט, החדרת בי אמונה בעצמי שלא הכרתי. כל מילה ודבר שאמרת לי, הרגישו כל כך נעימים, כאילו והעלית את הביטחון העצמי שלי על המסלול עליו מעולם לא היה. נפרדנו, שלא באשמתנו, ומאז אני ממשיכה לחפש את תחושת ההערכה העצמית הזו. מעולם לא התייחסתי אל הגוף שלי, אל השכל שלי או אל היכולות שלי כאל מדהימים, אלא אחריך. ניסיתי להיתפס במילותיך, אותן זכרתי בעל פה, והתחלתי לשמוע בראשי שוב ושוב את הקול המעריץ שלך, מתחילה להאמין יותר ויותר.
התחלתי להרגיש שאני הרבה יותר ממה שחשבתי פעם. נתת לי משקפיים ורודים, שאולי הם המציאות ואולי הם המציאות שאתה ראית, אבל הם הרימו אותי לפסגות של אושר ושלמות גם, לצערי, בלעדיך.
לקח שנים, במלוא מובן המילה, אבל היום אני מרגישה מי אני. אינני צריכה שמישהו יספר לי מה אני שווה באמת - אני יכולה לומר מתי אני טובה ומתי אני רעה, מתי ההתנהגות שלי בלתי נסבלת ומתי היא מעוררת השראה. המראה הכי טובה היא אני, בתוספת זוויות של חברים טובים.
אתה, או אחר, חסרים לי כדי להשלים צרכים מיניים וסיפוק מנטלי כלשהו, פורקן, אבל אין ספק שהיום, יותר מתמיד, אני לא צריכה אישורים. וזה, לימדת אותי, הדבר הכי סקסי ומדהים בעולם.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
