דווקא נחמד השקט הויזואלי הזה. התותים שליד הכיור מתחננים לטיפת תשומת לב ואני שולפת סכין. הפרח הירוק נחתך ונמדד במשורה, כמה שיותר תות. האורות המרצדים של המסך הלא-כבוי מושכים אותי יותר משלושת הנרות הגדולים המאירים את שולחן הסלון. באור הנר שליד הכיור, התותים נראים כל כך יפים. לאף אחד מהם אין כתם, העקמומיות המוזרה שלהם מוחלקת ומשוטחת באדיבותו הרומנטית של הנר. 

כשאני עוצמת עיניי ומנסה אחד מהם, המיץ החמצמץ משפריץ בתוך פי, והאור הרך משרה על הביס התמים הזה אווירה חושנית ודוממת.

.

״אפשר כבר להדליק?״.

ואני כבר חשבתי שנזרום על זה.