יצאנו משיעור מעייף במיוחד, השעה המאוחרת הייתה רק עוד סיכה נוספת לארון הקבורה של היום הזה. שתינו הלכנו בכיוון האוטובוס, היא הביתה, אני נוסעת לפגוש חברה. 

ואז הוא הציץ מאחורי אחד הסטודנטים האחרים שהמתינה בתחנה, בדיוק כשאנחנו עולות. ״היי״. 

לא הייתי מוכנה לזה. ״היי״, חייכתי חיוך מופתע ועליתי להעביר את הרב-קו. ר׳ עלתה אחריי, ובעודנו ממשיכות את השיחה, הוא חוזר ושואל לשלומי, וממשיך לדבר. ״אבל את גרה פה קרוב, לא?״. ״אני לא נוסעת הביתה...״, חייכתי והשארתי אותו לדמיין. אני מסתכלת על ר׳ לרגע, מובכת מכך שאני לא זוכרת את שמו, למרות שהוא עומד לי על קצה הלשון. לא מתחשק לי להציג אותו בפניה, במיוחד לא כשאני לא זוכרת את שמו. בסופו של דבר הוא מבין את הרמז והולך לספסל אחורי לקרוא את הספר שהחזיק. 

איך שהוא הסתובב, אסימון קטן נפל לי, ולחשתי לה ״אני אספר לך אחר כך״...

.

ניסיתי לספר על זה לחברה אליה נסעתי, וכשהיא שאלה ״למה בכלל לא עשית עם זה כלום? הרי אמרת שהוא היה נשיקה די מדהימה, לא?״, לא ידעתי מה לענות. כל מה שהצלחתי לתרץ לעצמי היה ״הוא לא היה אסרטיבי מספיק, נראה לי״.

כן, כן, תמשיכי להגיד את זה לעצמך.