אחי עשה עליי פסיכולוגיה הפוכה. Being the gullible person that I am, אכלתי את זה. 

ואולי הוא בכלל לא ניסה. הרי אני זו שנשברתי לו בטלפון, מרחק שנות אור, לא מצליחה למצוא משמעות למעשיי. אני זו שאמרתי שאין לי כוח, שלא בא לי. התחלנו לדבר על דחיית התואר. אולי אחזור להיות ג׳דאית המסתובבת לה בעולם, כמו אז, לבדה. איזו תקופה נהדרת, אמרתי לעצמי ולו, כמה נהניתי, איזו מחברת תובנות והתבגרות נפשית השגתי.

ואז... אז התחילו לחלחל הספקות. נזכרתי ברגעים הקשים, בגעגועים, באיך זה מרגיש להיות תלוש מהמציאות, ולא לדעת איפה אתה כשאתם קם בבוקר. 

.

והנה אני, התקבלתי בדיוק לאן שרציתי, אני על המסלול אל החלום, וברור לי שאקטוף עוד כמה חלומות בדרך. 

צאי מזה, עצלנית, ולכי לעשות משהו עם החיים שלך: עד שיש לך כיוון, אין מצב שאת מפספסת את הפנייה.

.

יאללה, די דיבורים.

(כל כך חסרת מעוף כשאני פרקטית...)