אני פוקחת עיניי וסביבי השכונה שלי. כל צעד וכל אבן-שפה שבורה מוכרת לי בעיניים עצומות. אני מביטה ימינה ושמאלה, מנסה להבין: האם אני חולמת?

עצם השאלה מעידה בדרך כלל על מודעות גבוהה, אולי אפילו לראשונה בחיי חלום צלול. מבטי מטפס אל המרפסת העליונה, אותה אינני רואה, והעץ הצפוף איננו במרחק ראייה. האוויר דחוס ומרענן, מיימי ושביר, ואין לי שום סיבה למהר. צעד צעד עולה בי הבנה שנעלמת, כמעט מצליחה לתפוס בה, אך ברגע האחרון היא נפרדת ממני.

מים דקים ונעימים, שזורים באוויר, מלטפים את לחיי, גלים גלים של עננים מחליקים דרכי.

.

איזה יופי, תל אביב קסומה, נישאת על ענן.