פעם בהרבה מאוד זמן אנחנו עושים סדר כללי בבית. תמיד במקרים כאלה מתגלים זכרונות ילדות, תמונות, מחברות ישנות.

הפעם גילינו אוצר של ממש. אבא שלי, למרות כל הפאקים הנגלים שלו, מאז ומעולם היה גבר של בחורות. לעובדה שהוא כבר מבוגר אין קשר לכך שהוא לא זוכר את כולן, כבר אז הוא לא הצליח לעקוב..

שמחים וטובי לב, גילינו תיקייה שחורה עם המון המון מכתבים. מכתבים מתקופת הילדות, מהצבא, מהמלחמה, כשהוא נסע לחו"ל, כשהן נסעו לחו"ל. בהתחלה ניגשנו אל המכתבים כמוצאי שלל רב, פותחים מכתב פה ומכתב שם, ומתחילים להקריא בקול רם. ככל שעובר הזמן, התחלנו להצליב תקופות והבנו שהיו כמה וכמה בחורות על אותה תקופת זמן. מדהים המגוון האנושי שהתגלה שם: ספורטאיות עם שגיאות כתיב מביכות (ברמת ה-"אוהבת אותךה"), מכתבי זימה של ממש ובקשות לפגישה בקולנוע ("אנא כתוב לי מתי תגיע, לא אוכל לעמוד בעוד יום בלעדייך"), מכתבים באנגלית ("To my dear"), מכתבים בעברית יפהפיה וספרותית ("אנא אל ישכח מליבך זיכרון הלילות שלנו"). חלקן שלחו גם תמונות, רבות מהן הודו כי אמנם הם כבר לא בקשר זמן רב, אך חשוב להן לומר לו שהן עדיין אוהבות אותו. רובן ככולן תוהות למה הוא לא כותב חזרה ("למי היה זמן לכתוב חזרה, את נורמלית? יורים עלייך!"), חלקן הוסיפו גם גינונים פולניים ("אבקש לשלוח לך ברכה ושיר דרך הגל הקל, אך אין אתה מוכרח להקשיב לתוכנית, המשודרת בין 15:00 ל-16:00"...). אחת אפילו הוסיפה בקשה שלא יראה מכתב זה לעולם לאף אחד,  well - too late for that, isn't it?

מרחק הזמן נתן לנו איזו זכות לצחוק על דרך ההתבטאות של אנשים לפני 40 שנה, כי זה באמת מצחיק קצת לקרוא ולהיזכר. מצד שני, זה גרם לי להיזכר עד כמה אני אוהבת לכתוב מכתבים לאנשים ואולי זו הזדמנות נהדרת להתחיל איזה קיק פרטי מחודש.

היום, אין לנו שום בעיה להתקשר, לדבר בסקייפ, לשלוח הודעת SMS, להגיב אחד לשני בפייסבוק. הדבר הכי קרוב למכתבים ההם הוא המייל, ובינינו, מי כותב מיילים מרגשים אשר יגיעו אחרי 10 שניות אל האדם האחר? נדמה שהמרחק הצטמצם כל כך עד כדי מחיצת הגעגועים.

למי יש זמן להתגעגע?