כבר כמה ימים שאני דואגת. בתור קוראת אובססיבית, כזו שלא מסוגלת שלא לקרוא כמה עיתונים או קטעי-עיתונים ביום, שבוהה בעמוד הנגלל באיטיות של אתרי החדשות ומחזיקה מלאי ספרים מספיק עבור שואה גרעינית או שתיים, התחלתי להרגיש מעין חרדה. הזיכרון שלי הוא לא דבר עליו אפשר להסתמך. בכל אותן הפעמים בהן אנשים מתאכזבים בעודי מנסה להסביר ששם זה דבר חסר פשר ולכן אני פשוט לא זוכרת שמות כמעט, אני יוצאת בזול. כדי להתווכח עם מישהו, יש צורך בהבנה בסיסית בחוסר היכולת שלי לדייק בפריטי מידע שהמוח שלי לא מסוגל לייצר להם משמעות. דווקא בגלל זה אני מסתמכת על השכל שלי, על ההבנה והקישורים הקטנים בין ידיעות. כמו מתמטיקאי שאינו זוכר את הוכחתו ולכן נאלץ שוב ושוב לכתוב משפט ארוך המסביר מאין הוא נובע על אף זכרונו הקטוע, התחלתי לסמן. 

.

פעם נהגתי לקפל ״אוזני חמור״ בפינת הדף שנפצע בגלל. משהבנתי עד כמה ההרגל הזה מחפיר, הגעתי אל שיטת הדגלונים. מפחדת שמא אשכח מילים מופלאות, אני מסמנת באושר משפט או שניים עילאיים בספרים (ולפעמים גם מאמרים.. מודה). כך אני יוצרת לי ספר ציטטות אנושי, מקורי ומגוון. 

.

״(אני כותב מראש הגיג לכל יום. הוא קובע אם אהיה עצוב או שמח):

׳יש דברים שחוזרים ועושים מדי יום, פשוט משום שאין מוצאים משהו טוב יותר לעשות. אין כאן התקדמות ואפילו לא שמירה על הקיים, אלא שאי אפשר שלא לעשות כלום... תנועת הזמן הזאת מקבילה לתנועה במרחב של חיות פלא בשבי או של הגאות והשפל על שפת הים׳.״ - אנדרה ז׳יד.