.

.

אחרי הקדשת 12 דקות ו-40 שניות מחיי לשמיעת הנאום הזה, אני תוהה.

.

מה אני עושה כאן בכלל? האם לכתיבה יש עוד טעם בעולם הזה, שבו אנחנו למעשה רק מוציאים לפועל את מחשבותינו ה-הו-כה-לא-באמת-מיוחדות? הרי ברור לחלוטין שכולנו נרקיסיסטים. זו האמת לאמיתה, וזו גם הסיבה לכך שאני בפייסבוק ובישראבלוג. לא, זה לא רק מרחב הפעולה שמקשר אותי לפעילויות שונות ולבמה מעניינת להחלפת דעות, שהרי כבר מזמן שפייסבוק נותן לנו את מה שאנחנו רוצים. אנחנו מתחברים עם יותר אנשים שדומים לנו, כדי לשמוע יותר דעות שדומות לדעותינו, ולקבל חיזוק חיובי לכך שאנחנו צודקים ומדהימים באופן כללי, כל הזמן. הסיבה לכך היא שפייסבוק, כמו גוגל, מנסה לגלות מה אנחנו רוצים, ולתת לנו את זה. כאשר מכונה לחיזוי "סמיכות רעיונית" פולטת מידע שלדעתה נאהב, היא לא מעוניינת לפתח אותנו, היא מעוניינת שנאשר לה את העובדה שאנחנו אוהבים להכיר את עצמנו. "הוא", להלן פייסבוק, רוצה שנישאר, שיהיה לנו טוב. למה לנו לשאול שאלות?

.

וישראבלוג, שהוא מרחב בעל אפשרות אקס-טריטוריאלית לכאורה, המאפשר לנו לשים מסיכה (או, בניגוד לכך, להוריד אותה), ולהיות מי שנרצה להיות, בחסות המילים שלנו. אנחנו נמדדים כאן לא בטיב, לא באיכות אמיתית, אלא בנגישות. היכולת שלנו לקצר, להיות תמציתיים, לבדר בכמה שפחות מלל, דוחף אותנו אל "הנצחונות הקטנים", שהם למשל פוסט מומלץ, פוסט "חם", ואפילו פוסטי תגובה, המראים כי מה שכתבנו השפיע על מישהו לרעה או לטובה. משהו זז בעקבות מילותינו.

.

אז למה אנחנו חושבים שאנחנו כל כך מיוחדים?

פשוט כי ככה אפשר למדוד אותנו. כי כשחברה של מיליארדי אנשים צריכה להצליח (להתקבל לעבודה נחשקת, למצוא בן זוג מצליח ו/או אוהב), הסקאלה היא הדבר היחיד שמאפשר לנו לקבל החלטות. ומי אנחנו בעצם, אם איננו ביחס לאחר?

.

.

השאלה שלי, בעצם, היא מי הייתה L.M אלמלא היה סביבה עולם, ולצורך העניין היא הייתה נתקעת על אי בודד לשארית חייה עם כל אספקה אפשרית של מה שהיא צריכה? ומי היינו בלי האנשים שסביבנו, שמגדירים אותנו שוב ושוב?

.

.

.

ההרצאה הזו גורמת לי לרצות לעשות דברים.