כשנמאס לי אני מורידה את הנעליים ויושבת בישיבה מזרחית על הכיסא. הגב שלי עלול להיות תפוס, וכדי לשחרר את השכמות אני מקפלת את ידיי לכיוון גופי, ומותחת אותן אחורה עוד ועוד, מקרבת את השכמות עד שאני שומעת קליקים קטנים. 

כשנמאס לי אני מסתכלת על קיר ההגיגים שלי, מחפשת במי להיתלות, במי להיאחז. אני פותחת טלוויזיה ונותנת לעצמי להינות משעה של רעש סרק, של רגשות והתרחשויות רחוקות ומנחמות. 

כשנמאס לי אני מתעצבנת, אני שוברת את הכלים ולא משחקת יותר עד שמישהו מוכן להתנצל על מה שקרה, בין אם זה מי שאשם ובין אם זה סתם מישהו שרוצה שיהיה לי טוב. גם אם זה בכלל לא קשור אליו, אני זקוקה נואשות למי שיוריד אותי מהעץ. 

כשנמאס לי ממשהו שאין לאף אחד מה לעשות איתו, שאי אפשר לשנות אותו, או להשפיע עליו, זה תלוי אך ורק בי בי בי - אז אני תקועה באמת. כי אפשר לקפוץ לבריכה מלוכלכת, מלאה ביצורים שלא בא לי להיתקל בהם, להפשיל שרוולים ולהתחיל לשחות לצד שני, ואפשר גם סתם לצלול, לעצור את נשימתי, ולראות מתי אני לא יכולה יותר. לוותר. 

.

.

כל כך לא רוצה לוותר, ועדיין, הגוש הזה מסרב לעזוב לי את הגרון. 

.

״את באה לאכול צהריים?״. 

״לא, אני לא רעבה״.