מישהו פשט לי על הבלוג, ומצא בין היתר את הפוסט הזה. 

תוהה מה קרה לי בזמן שעבר ואיך נתתי לעצמי לשקוע, כמו במעין ערסל, אל תוך זרועותיהם החמות של אנשים שהם לא בהכרח חברים. חוש הריח שלי כהה עם הזמן, ונדמה שאני מאבדת אחיזה. מבין 7 החברות הכי קרובות אליי, 5 בחו״ל ועוד אחת בדרך. רובן שם לכמה חודשים טובים, ואני מרגישה כאילו מישהו מחזיק לי בצווארון של החולצה וכפות רגליי כבר לא נוגעות ברצפה, ידיי וגופי מתנועעים, משתוקקים לגעת באדמה, אבל אני רחוקה ממנה מרחק פסיכולוגי עצום.

.

אחי הגדול, בשיחה ממרחקים, שאל למה ההחמרה במצב המחלה שלי. סיפרתי לו שהפסקתי את האנטי-דפרסנטס לפני חצי שנה בערך, כי לא הרגשתי שהם משפרים את מצבי הגופני, ומאז לא הציעו לי תרופה תחליפית טובה. 

ואז נפל לי אסימון.

אולי אחרי שלקחתי את התרופות האלה משך כמה חודשים, תחושת האופוריה נעלמה עם ההפסקה שבלקיחתם, ומכאן נובע הדכדוך שלי? אולי נכנסתי לדיכאון שאחרי גמילת הגוף שלי מהחומרים הכימיים?

.

או שזה בכלל לא קשור. 

.

אוף, רק בא לי שיהיה לי נעים, שתהיה לי איזו נחמה.