לפעמים, כשאין לי אף תגובה לפוסט שעבר לי בראש הרבה זמן (10 דקות לפחות), אני מתעצבנת. כל אותם האנשים שנכנסו לבלוג שלי, קראו והלכו להם. מרגישה קצת כמו זיון זול, אולי ריבאונד של פוסט אחר - "שום דבר לעולם לא ישתווה לו". דופקים-הולכים.

ואז מגיע הפקפוק הזה בעצמי: אולי זה גרוע? אולי זה כתוב לא טוב? אולי את כל כך משתדלת להיות מסתורית ולא מוכרת עד שאף אחד לא מצליח להזדהות עם הדברים המעורפלים והלכאורה-מעניינים שאת כותבת?

אני עוברת שורה שורה.

מילה מילה.

כל פסיק מקבל משמעות, כל ש או ו או ל מרגיש קצת לא במקום. 

אני לא מפוקסת. זה לא זה. בכלל לא מה שהתכוונתי להגיד. או להרגיש. או להגיד שהרגשתי.

אני מרומה.

אולי הכישרון הזה, שהוא, בואו נודה, דבר די מפוקפק להיאחז בו, נעלם כשהוא רוצה, מגיע רק אם יש לו מוזה (שיגיד תודה שהכנתי לימונדה! חצוף). אולי זו בכלל שטות מיותרת שמבזבזת את זמני לריק. הרי אם אני לא עושה משהו טוב, וגם לא משתפרת עם הזמן, לא שווה להמשיך לעשות אותו.

אז אני קצת ברוגז. ברוגז עם עצמי, הבחורה הזו שבראש שלי ומנסחת משפטים ורעיונות, ודוחפת לי כיסא ומחשב ואומרת "את לא יכולה לאבד את זה, יא משוגעת, את יודעת כמה חפרת על זה עכשיו? תתני לזה להיעלם ככה סתם?". הבחורה הזו מעצבנת אותי. כמו מוכרת שקרנית בחנות של תכונות אופי היא אומרת לי שזה יושב עליי בול, ובכלל לא עושה לי תחת. אני אומרת תודה, מוציאה כמה משפטים מהארנק והיא מוסרת לי שטר קניין המוכיח שהדברים שחשבתי עליהם יצאו אל אוויר העולם.

ואחרי שאנחנו ברוגז, כמו אישה מוכה, כמו עש אל האור, אני חוזרת. אל המקלדת, אל שקר הכתיבה הזו, אל ההערכה העצמית הלוקה ואל הרצון לומר בבהירות ובקלילות את כל מה שעובר לי ולעוד אלפי אנשים בראש בדיוק עכשיו. משכנעת את עצמי שהפעם, רק הפעם, אני מוציאה למישהו את המילים מהפה ואת המחשבות אל הדף.

עריכה:

אחד המשפטים החזקים בתגובות - "אל תמדדי את עצמך לפי כמות התגובות אלא לפי האיכות שהחלת על הדף" - lily_ kane.