זו לא הייתה הפעם הראשונה שלי במומלצים. גם לא השנייה, לא בבלוג הזה בכל אופן. בכל פעם כזו, בין אם התגובות רבות ובין אם אין אפילו תגובה אחת, אני מרגישה את החמקמקות הזו של ההכרה.

.

אנסה להסביר. 

הכתיבה כאן, בתור L.M שרבים מכם מכירים לא מהיום, משחררת אותי. אני אני. בלי מסיכות, בלי בושה, בלי ניסיון להפוך למישהי אחרת. זו גם הסיבה לחוסר האחידות בפוסטים: כאן זה מגרש המשחקים שלי, ומי שלא מתאים לו, מוזמן שלא לקרוא. לפעמים אני במצב רוח סקסי ושובב, ולפעמים רע לי ומתחשק לי להתבכיין באנונימיות הפומבית הזו. 

.

כשאני ה-אני שמכירים אותי, של מי שרואה אותי כמו שאני, בשר ודם, הרבה יותר קל להניח שאתם מכירים אותי. לומר לעצמכם ״אני יודע עליה הכל״. ה-L.M שבתוכי מצחקקת לה, ״איך הצלחתי לעבוד עליהם״, וממשיכה לטפח את התודעה האנונימית שלה. גבולות הכתיבה של L.M נעלמו כמעט כולם, וכל שנותר לה לעשות זה להגן על גשרים הבלתי ניתנים לפירוק בינה ובין מי שכותבת אותה. הדבר הכי חשוב הוא שאף אחד לא יקשר ולא יידע באמת מי אני. 

.

ומלבד הרצון לכתוב כ-L.M, מקנן בי עוד רצון, זה שכתב את הפוסט הקודם. זהו רצון אגואיסטי, יצרי, שאינני מתגאה בו. הרצון לקבל הכרה. יש בי רצון עז להסיר את הוילון ולומר ״הנה, גם זו אני!״.

.

עשיתי כבר ניסוי קטן, ושאלתי פעם מישהי מה דעתה על אחד הפוסטים שלי, מבלי לספר שזו אני. בזכות התגובה שלה, ברור לי כי התגובות של חבריי ינועו בין זעזוע להערכה, ולמרות כל הנועזות הכללית שלי בימים האחרונים, אני עוד לא מוכנה לזה. 

.

כמו שחקנית שעומדת להופיע בעירום, בידיעה שהוריה עומדים לראות את הסרט, אני כנראה עוד לא בשלה לחיבור הזה ביני ובין L.M. בינתיים, כך נראה, הכתיבה שלי תמשיך להתחלק בצורה נושאית. בפייסבוק זו ״אני לכאורה״, וכאן זו ״אני הטהורה״, חסרת השיוך שמעמיד אותי בהשוואה לגורמים רבים כל כך. 

.

.

שלכם, באמת ובתמים,

.

L.M.