אלה ימים מושלמים. הקרירות הנעימה של הבוקר במרפסת, כשעיניי חצי-עצומות והאוויר מרענן את הנשימה, מזכירה לי עד כמה זה נדיר. הצמחים הקטנים והחמודים שמקיפים אותי נדמים כמתחילים לחזור לעצמם אחרי שסבלו וספגו את כל המעלות החמות שהונחתו עליהם. חלקם נוטים ליפול, מוחזקים בידי קונסטרוקציות שונות ומשונות. חלקם האחר נעלם לתוך האדמה עליהם צמחו, מנמיכים ראש עד בוא החורף. אך רובם המכריע כאן, בגרסה המכווצת של עצמם אמנם, עומדים וצומחים וממשיכים לגדול מדי שנה. נשאר להם רק לקוות שהחורף הקרוב לא יהיה סוער כמו זה שעבר, אז איבדנו חצי מהם לגשמים ולסופות. נקווה שהפעם העציץ הגדול לא יקרוס, שימשיך לטפס לו בשלווה על הקיר המגורען שהוא מגרש המשחקים שלו.