״אין שם חניה״, חשבתי לעצמי, וקיוויתי שהאופניים עדיין ברי-שימוש. בכל זאת, בחום המעיק שליווה את החודשים האחרונים, ניתן לספור על כף יד אחת את כמות הפעמים בהן דיוושתי למחוז חפצי. כשהגעתי לדירה, כמו שחשבתי שיהיה, דיברנו המון. היא בחורה מבריקה, אין ספק, אבל קצת מרוכזת בעצמה. השיחה גלשה לכל נושא אפשרי ונהניתי לשמוע את הדעות שלה, כי היא קצת כמוני, כנראה.
בשלב מסויים היא סיפרה לי שנגמר בינה ובין בחור שיצאה איתה הרומן לפני חודש וחצי, ומאז היו לה שישה ריבאונדים. כן, כן.
אני בחורה לא קונבנציונלית: שמרנית לכאורה, ופתוחה לכאורה - אבל שישה? זה משוגע. לא נראה לי שאני שואפת לזה, אבל אולי קצת לגישת ה-I don't give a fuck.
.
כיף היה לי לשמוע מה שהיא אומרת, פשוט כי היא מרתקת, חכמה וחדה בצורה בלתי רגילה. יש לה רזומה ארוך ומרשים, וכנראה גם ככה נראים החיים שלה, תוססים ומלאי תהפוכות. היא לא כוסית, ולא קרובה כל כך, אבל היא נראית כל כך חיה ובוערת, דבר שגרם לי לקנא ולהעריץ בבת אחת.
.
כשסיימנו, יצאתי חזרה אל הרחוב, האוויר היה נעים אפילו יותר ממקודם, והרגשתי כמו על אוטומט. לא השקעתי מאמץ בדיווש, על אף שהגלגלים היו כמעט ריקים מאוויר. הרגשתי איך ירכיי העליונות מתקשחות ומשנות צורתן לצורה שבה הן אמורות להיות. כל מה שהייתי באותו הרגע הרגיש כמו גלים של ים ושל צומת רחוק של מכוניות שעוברות זו מעל זו, בלי לעצור.
.
אולי אני צריכה לכתוב ספר. אולי אני כותבת כאן מתוך עצלות ומכיוון שאני צריכה אישורים. אני צריכה מטרה מול העיניים, אני צריכה
dare.
Cap ou pas cap.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
