החלום היה מטורף. זו לא הפעם הראשונה שאני חולמת על הפצצות ועל שמים שנופלים, אבל הפעם עניין הקריסה של העולם לא הייתה הנושא המרכזי. היינו על סירה גדולה, ואני הייתי בצד של המעטים אך החזקים. אני חושבת שאחרי שהעיפו חלק מהאנשים שלנו מהמשחק החלטתי לברוח, ולכן התעופפתי משם תוך כדי שפצצות ענק מאיימות לחסל אותנו. טסתי גבוה מעל לונדון, באוזניי נשמע הסאונדטראק של הארי פוטר (תמיד חשבתי שהוא מעולה). ריחפתי מגג אחד לשני לשלישי, והגעתי למבנה פינוי אשפה אליו נכנסת רכבת, כל זאת בגובה מאות מטרים מהקרקע. נכנסתי אל סוג של פתח איוורור והבנתי שאני כבר לא דמות אקטיבית בסיפור, אלא צופה. 

מולי נמצאת חברה מהילדות, סמל להתנזרות ולנוקשות, ומתנשקת עם בחור בעל ״זקן חורף״, כזה שברור שאינו מסתובב איתו גם בקיץ. הפגישה שלהם ערוכה לי מול העיניים בסגנון מאוד ספציפי ומיוחד, לא זכור לי שראיתי סרט כזה מימיי, גם עכשיו כשאני ערה. בפגישה הם מביעים געגועים, ולפתע הבחור מעביר לה מסר בעודו נדמה כאחוז דיבוק. המסר מפחיד, ומסתיים בצחוק חולני של הבחור. עכשיו היא כבר מתחילה לפקפק באמינותו של היצור שעומד מולה, שאינו החבר שלה, או אולי גם בחבר שלה האמיתי שאינו נוכח. היצור שפעם נראה כמו אותו בחור מזוקן הפך עכשיו למאובן והיא ברחה הלאה. בעודי עוקבת אחריה במבטי, הדהד בי קול צחוקו הנורא.

התעוררתי.