אני עושה לה ״שששש... טובה, טובה״, מלטפת אותה ואפילו נשכבת, אבל הבטן שלי לא מפסיקה ליילל. לפעמים אני מרגישה שזו סוג של קללה: אני לא מקשיבה לצרכים ולתחושות הפנימיות שלי, ובתמורה הן יוצאות החוצה במפגן מרהיב ומביך. ס׳תמי כבר, רבאק, כמה אפשר. אז מה אם את עובדת על עצמך שהכל טוב בארץ יפה? אז מה אם את נהנית מהיחס הכללי ומזה שנופלות לך המכנסיים (ובכלל לא חשבת שאי פעם תחזרי למידה 38)? אז מה כל זה שווה אם השנה הזו שלך הלכה לפח?

הבטן שלי, הפחדים שלי, הלחצים שלי, כולם כל כך חשופים וגלויים לכל בגללך, מחלה מטומטמת. 

.

כל כך יפה פה, אבל כל מה שאני מרגישה בלב זה ״כוסאמק״.