אני יודעת שלא הייתי צריכה לעשות את זה. כבר אז, כשהציגו לי אותו והוא נראה כל כך מוכשר ואלגנטי, חשדתי שמשהו לא בסדר. שזה לא יכול להיות. אני מודה, בהתחלה גם אני נפלתי בפח, וראיתי בו סוג של נס. הוא נתן לי המון, ונותן עד היום, אבל די. כמה אפשר להמשיך ולחיות בתוך מסך אחד קטן?
הסמארטפון שלי מציל אותי תדיר. כל מה שאני לא יודעת, הוא מספר לי בלחיצה קטנה. החל ממידע פשוט בגוגל ועד לקביעת תור לרופא או בדיקת מצב חשבון הבנק - הכל אני עושה דרכו. אם נדמה לנו שעידן המכונות עוד רחוק, אז נסו לחיות בלי מכשיר קטן שמחובר אליכם דרך קבע והולך איתכם גם לשירותים. זו בעצם הגדולה שלו, זה לא הוא שדבוק אלינו, אלה אנחנו שדבוקים אליו.
הצביעות גדולה, ואף אחד לא רואה את עצמו מסתדר בלעדיו יותר, זה מובן ואני מקבלת את זה.
אבל כדי לנסות ולהילחם במפלצת הפיקסלים האימתנית, אני עושה לעצמי חוקי דיאטת-טלפון קטנים. פעם אחת אסור לי להיכנס לאינטרנט יומיים (ואם אני רוצה לברר משהו, אני כותבת לעצמי לבדוק אותו אחר כך). פעם אחרת אני לא עונה להודעות יום שלם, ומספרת שהתקלקל לי הטלפון. רוב הזמן הוא על שקט בכלל, שהרי אני מעדיפה לסתום לו את הפה כמו טלפון-מוכה, ולא לשמוע צלצולי פאנטום מעצבנים שיגרמו לי לתהות כל הזמן אם יש לי שיחה או הודעה.
עם יד על הלב, שני הדברים היחידים שאני צריכה ממנו באמת הם דברים שפעם הייתי כותבת עם עט על נייר: יומן יומי של פגישות ומשימות, ומרחב רשימות. כן, אם ממש ממש בא לי, אוכל להגיד לו שלום ולחזור אחורה בזמן, אבל הנוחות האינסופית שבכתיבה מזדמנת ובמידע נגיש מכל מקום היא שכבשה אותי.
אז אל תקראו לי מכורה, שהרי ב-90% מהזמן אני כותבת לעצמי שטויות ורשימות.
אני יכולה להפסיק מתי שאני רוצה.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
