״אני לא מרגישה בטוחה״.

״על מה את מדברת?״.

״אני שונאת את העיר הזאת. מה טוב בה? כולה בנויה על הרים וגבעות, בצורה מעגלית מחורבנת, בלי שום אפשרות ללמוד אותה, לזכור אותה, להרגיש בבית״.

״לכל הרגשות האלה שאת מטיחה בעיר שלי קוראים ״תל אביבית״, אחת שלא מבינה לגמרי מה זה בית״.

״אולי זה זה, אבל אני פשוט לא מרגישה פה בטוחה. עיר שבה אני מרגישה צורך לעטות עליי בגד ארוך שיכסה לי את המרפק, איבר סקסי ומפתה ככל שיהיה״.

״מה פתאום,״ היא אומרת, ומבלי לשים לב סוגרת עם יד אחת את העליונית באזור המחשוף, ״זה בכלל לא ככה כאן״.

אה הה.

כשקראתי את הכתבה על האיסור החדש בסומליה על השמעת מוזיקה ברדיו, חשבתי לעצמי שזה אבסורד. הרי מה יותר קל מאשר לפתוח את הפה ולשיר? המוזיקה לא תמות לעולם, גם עם איסורים מעוותים שכאלה. סיימתי את התה שלי, שמתי משקפי שמש וירדתי למטה. במקום העיקוף הרגיל שלי אל תחנת האוטובוס, הייתי צריכה לעשות את הדרך הארוכה כי בונים שם - בינתיים שמתי את האוזניות שלי והערתי בעדינות את ה-iPod ממרבצו הרגיל. מעניין שאין פועל תקין לאוזניות: לחבוש? לענוד? ללבוש? כלום לא יושב טוב. העברתי את הפלייליסט ל-random ושמעתי את הקול הצלול של נינה סימון מספרת לי שהיא מרגישה טוב.

שלשום או יום לפני כן, לא ממש זוכרת, צויין יום השואה. עדיין גלגלתי בראשי את הטקסט ההוא, של הילדה ששואלת את אמא למה אין פרחים בגטו ומסיימת עם "נלך מפה אמא, נלך". הנאיביות חסרת-הגבולות הזאת לא תפסיק לטלטל אותי לעולם - האמון שתינוקות תולים בהוריהם כל כך אינסופי. אני צריכה לזכור לסמן ביומן לקנות כרטיסים למחזה הזה של יהושע סובול, "גטו".

מעניין איך אמא סומלית מספרת לילדה שלה למה אי אפשר לשמוע מוזיקה, היום ובכלל. כי אנשים רעים מוציאים חוקים חולניים חדשות לבקרים ועד שהעולם הגדול לא יתעורר, אנחנו לא נשמע עוד קול רך מלווה בפסנתר או גיטרה. אבל היא בטח תבחר לומר את כל מה ששאר האמהות אומרות: "אין לנו מוזיקה, מתוקה, כי האנשים מהרדיו חולים, הם קצת לא מרגישים טוב. אולי זו מחלה קלה ואולי זו מחלה קשה וארוכה, אבל אל תדאגי אהובה, בקרוב נוכל לשמוע כמה מוזיקה שרק נרצה".

אני חוזרת הביתה אחרי יום ארוך ומתיש, המדים נדבקים אליי ואני כבר מגעילה את עצמי. לאט לאט אני מורידה את הקליפס, אחריו את הדיסקית והסנדלים. פותחת את הכפתור במכנס ואת הכפתורים בחולצה במיומנות שכבר רכשתי. אני נכנסת למקלחת והצליל של המים מפכפכים משכר אותי: כאילו הם רוקדים על הוילון, על האמבטיה ועל הגוף. אני מזמזמת לי "It's a new dawn, it's a new day, it's a new life for me - and i'm feeling good".