לפעמים אני קוראת לי את הספר הישן

של עמיחי.

ישן זה עניין של השקפה, ואולי זה בכלל וינטג'.

האם יש תוקף ליצר מיני? שלי? של אחר?

אני נשאבת אל תוך תיאורים שקראו פה פעם

וכתבו פה פעם

והספרון הקטן בידי האחת

וידי האחרת בתוך שפתיי.

מחליקה החוצה לאט

נהנית ממגע השיניים שלי המדגדגות אותה

רטובה

נכנסת שוב

מסתובבת בתוך הפה שלי

סביב הלשון

יוצאת

נמשכת מטה, אל בין רגליי

מגרדת בעדינות מטריפה את השפתיים האחרות

רוטטת ומדגדגת ומנעימה ומנפחת

ואני נהנית מאוד

כמעט מספיק.

ואני קוראת את המילים שעוד לא הבנתי, אז כשקראתי אותן לראשונה:

היא נתקעה באחת בלילה.

המוזה קראה לה, הוציאה אותה מהמיטה והכתיבה לה דברים שיצאו מגרונה של מישהי שלא הכירה. בעיניים עצומות, ברגליים כושלות, התיישבה על הכיסא הישן שהפסיק להסתובב כבר לפני שלוש שנים, ופתחה את המחשב. המסך הלבן הבוהק הכאיב לה, מתוך הרגל החלישה את עוצמת המסך למינימום וחיפשה את האותיות בעברית. האצבעות שלה זזו מעצמן, על המקלדת הלועזית שמעולם לא שינתה, כאילו והאותיות היו צרובות לה בקצה האצבעות וכל נגיעה על מקש שהוא שיחררה איזו אנרגיה שהייתה עצורה בה.

"שלושמאות חמישימושמונה שנים שאני מסתובבת בראש שלך. הנשמה שלך באה לכאן כדי להביא את הטוב, כי אמא שלך ביקשה אותך. נסי להיזכרבבקשה. חשבי עלזה טוב טוב. את ריחפת לך בדרךלמשימה אחרת ושמעת את הקול שלה מבעד לקירות העולםהזה. וויתרת על כלכך הרבה כדי להיות כאן. ברוכה הבאה, עכשיו אתיודעת הכל."

היא סגרה את המחשב וחזרה אל הפוך והכרית, הגרביים חיממו לה את כפות הרגליים והבחור שלה חימם את כל השאר.

בבוקר, כשקמה, היא מצאה מכתב בתיבת הדואר הנכנס:

"באהבה, ממך".