משתבללת.

ערב שישי, וכמובן ששכחתי מכל האנשים שהבטחתי לחזור אליהם. אני חושבת על התוכניות שלי, או על העדרן, יהיה נכון יותר לומר, ומתבאסת. אני לא כזו, אני אוהבת להיות זו ששומרת על קשר, שנפגשת עם כל העולם ואחותו הקטנה. כיף לי להיפגש ולדבר על הכל או על כלום, תלוי במצב רוח.

משהו בי כואב. אני לא יודעת להניח על זה את האצבע: האם אני עושה את זה בכוונה? האם זה תת המודע שלי שמכריח אותי להתמודד?

זה הרי די ידוע אצלי, שכאשר אני עוברת משהו טראומטי, אני שוכחת אותו לחלוטין. דוגמה רנדומלית היא שכאשר חברה שלי שאלה אותי אם אני זוכרת את החרם שהיה עליי ליומיים ביסודי, טענתי שהיא מתבלבלת. עד שהיא לא הראתה לי את המכתב שאני (!) כתבתי לה, לא האמנתי שזה אכן קרה.

השבלולה אוהבת לגור בתוך עצמה, במחיצת אחרים אך לגמרי לבד. היא מביטה ברשתות החברתיות בהן היא פעילה ונוחרת בבוז "חברים וירטואליים". הכאוס השורר בחדרה רק גורם לה הרגשת ניתוק ותסכול.

היא גוררת עצמה למיטה, מביטה ברשימת ההודעות שהיו לה בטלפון הסלולרי מאז קנתה אותו לפני שנה ומשהו. גוללת למטה, עוד ועוד, שמות על גבי שמות של אנשים שהתנתקו. הגלילה נעצרת, היא הגיעה למקום שחששה ממנו. הוא.

בעוד היא גוררת את השיחה לשלבים המוקדמים יותר בקשר איתו, עיניה נעצרות על הודעה ספציפית, ששלח לה בתגובה על המכתב שלה. עיניה מתחילות לנצוץ ואנחה קטנה של בכי שקט יוצאת מבין שפתייה. איך בכלל אפשר להמשיך, היא לא מצליחה להבין.