סרט כזה שגורם לי לזכור לשיר מדי פעם. אני שולפת את הגיטרה ומנגנת את היחיד שהאצבעות שלי זוכרות בע"פ. הגרון שלי צרוד, אז הקול הסקסי שלי במיטבו. עוברת לניגונים אקראיים ואימות הכישרון הפנימי שיש בכל אחד מאיתנו, כשלא חייבים ללמוד כדי לדעת לפרוט באצבעות, רגעים נעימים כאלה שבהם פריטה איטית וניגון עדין מחממים לי את הלב. שירים חסרי היגיון ומילים מלאות משמעות מציפים אותי, הגוף שלי רוצה הכל בבת אחת: לשיר, לרקוד, לנגן, להימתח, להיקרע, להיות חלק מכל זה. מחשבותיי נודדות בעוד אני עוברת בלי חשבון בין האמנויות שמלטפות לי את הנפש. "צריך לצבוע מחדש את הלוח הזה", "מתי אתלה את התמונה של אודרי הפבורן?", "שוק הפשפשים מחכה לי", "בא לי לבשל", "איזו תמונה יפה זו הייתה יכולה להיות".

ואני כולי בתוך הרגע, שנפרש על פני שעתיים שלמות של Mary go round, Carousel, סחרחרה אמיתית של לב שופע וגדוש.
בית ריק הוא לפעמים כל מה שאני צריכה. האם זה סימן שאני עוברת דירה? But with what money?

הבעיה קשה. 

כל הזמן זו אני.

משהו לא בסדר איתי, יש לי סטנדרט בלתי אפשרי, אני לא יודעת לסתום את הפה ולא להפחיד אותם.

ואז פגשתי משורר.

קסם. לעזאזל עם הגיל הכרונולוגי הזה.

ובכן, לא חושבת שיצא לי לחשוב באותה המהירות בה חשבתי הערב אי פעם בחיים. בחור מאתגר.

אם הוא בקטע שלי או לא, אין לי מושג.