החדר שלי עדיין כמעט ריק, בדיוק כמו שהשארתי אותו.

הלחות שיגעה לי שוב את השיער.

חיברתי את כונן הגיבוי כאינפוזיה אל המחשב.

מעטפות של האוניברסיטה מתחבאות בקושי מתחת לאיזה תיק. שלא יזוזו.

המזגן מקפיא לי את הריאות.

כולי מוקפת בלחץ-לחץ-לחץ.

העבודה כיפית פתאום.

הספרים שייכנסו לי בקרוב אל הלב יושבים במדף מעליי, נותנים לי לשאוף אליהם.

אנשים סקסיים ברחוב, פתאום נדמה שאפשר להשיג אותם, וזו בכלל לא בעיה.

יש לי בחילה. אני נוסעת שוב עוד שבוע.

מזה יומיים שאני גוססת לי במיטה לאט. תמיד הצטיינתי בלשמוע את מה שיש לגוף שלי להגיד לי, זה פשוט שעד עכשיו לא הייתה לי סיבה להקשיב לו. עם 38.5 מעלות חום, לא היו לי הרבה אופציות. ניסיתי להעסיק את עצמי כמה שעות עם הסתובבות מצד אחד לצד השני של המיטה, אח"כ ראיתי טלוויזיה עד שנשרף לי המוח.

בסוף החלטתי לעשות תיק-שוק-האיכרים.

 

לקח לי יותר משעתיים וחצי, אבל היי, זה רבע שעה פחות ממה שלקח לי לתפור את הרב"ט. לפחות זה לא גבה ממני מחירים נפשיים ובכי תמרורים לאמא שאני אשה גרועה שלא יודעת לתפור. עכשיו אני יודעת לתפור, אבל הכישורים הטכניים שלי זהים לאלה של בן 78 עם פרקינסון.

בסופו של יום עשיתי את המפתיע מכל ונפלתי שוב לשינה עמוקה בשעה הנועזת 21:15. כמובן שעקב כך קמתי בשעה הלא-הגיונית 06:25, וישר הלכתי למקלחת. כשחזרתי, נדמה שהעולם השתגע. הצצתי מהחלון וזה מה שראיתי:

 

 

  

 

 

 

ואז אמרתי לעצמי, אין מצב שהחללית כ"כ גדולה!

אז עברתי לחלון הצפוני, שם ראיתי את השמים הרגילים חוזרים לאיטם. נרגעתי.

 

 

עד המתקפה הבאה.

 

סופשבוע רגוע לכולם,

Don't drink and drive...

נ.ב. - מתנצלת על העדכונים הכפולים. העריכה עושה לי בעיות.