לפעמים, אני לגמרי מונעת על ידי גחמות קטנות.

10 קילומטרים ריצה, 10 קילומטרים של מחשבות כתובות שרצות לצידי על הכביש, נבהלות מרוכבי אופניים, משתרכות אחריי בקוצר נשימה.

אני חושבת שלמקרים בחיים יש משמעות.

בדיוק כשבאתי לפרסם את הפוסט הזה, התקשרה אליי חברה טובה (בת 28, ככל הנראה הגיל האמיתי שלי), והודיעה לי שהיא מתחתנת. כמו בפעם הקודמת שהודיע לי חבר קרוב על חתונה, התקשיתי למצוא מילים. הגבתי ב-"וואו", בהתרגשות וצחוק מתגלגל. "אני לא מאמינה! איזה יופי", והיא עונה לי "איזו חמודה את, אני חושבת שזו התגובה הכי נרגשת ששמעתי, אחרי אמא שלי". משהו נוגע בי עמוק, בהצהרת הכוונות הבורגנית הזו, כשהיא של מישהו שקרוב אליי. אני מכירה את המשברים, את הכאבים, את הבעיות העמוקות ואת האהבה הגדולה.

לדעת שהיא מנצחת? זו רק סוכרייה על מקל.