מחר המבחן הגדול. תמיד אומרים את זה מנקודת המבט של הערב, רגע לפני שאין עוד מה לעשות, כמה שעות לפני קו הסיום. אבל מה אם קו הסיום בכלל לא באופק? מה אם האופק הוא רחוק, ומסלול המכשולים הזה בנוי כמדרגות: אם את לא עוברת את המדרגה הראשונה, אף אחד לא יכול לעזור לך לקפוץ אל המדרגה השנייה.

.

פעם היה יותר קל ללמוד. באמת, לפני עידן הפייסבוק, הציון הכי מזעזע שיכולתי לחשוב עליו היה 80. אוקיי, תיכון, בגרויות, מה את משווה בכלל... אבל אני משווה. לסטודנטים נותנים מבחנים קשים כי הם יכולים יותר, ולכן זה נורמלי להשוות. ואני הכי תלמידה טובה, שצמאה לידע כמעט כמו שאני צמאה לאהבה, ואם אין אני לי מי לי?

.

האינטרנט המטופש הזה הרג לי את כל תהליך הלמידה. קוראת מאמר, אבל נכנסת לפייסבוק. מדפיסה סיכום, אבל פוזלת לישראבלוג. פותרת מבחנים, אבל שולחת קורות חיים להצעת עבודה מטורפת. מצאתי את עצמי בסוף היום, רק אני וסוליטייר (הידרדרתי עד הניינטיז!), מבינה שהמבחן העצום הזה עלול לעמוד בפניי ובדרכי.

.

״על כל אחד מכם שנמצא פה, יש חמישה שלא נמצאים. על כל אחת שיושבת כאן, יש שניים שלא יהיו בשנה הבאה. זכרו את זה בכל שעה, בכל שיעור, בכל יום״.

הייתה צריכה להוסיף ״אבל בלי לחץ״.

כשנפגשנו לראשונה זה לא היה בסוד.

״רגע, זו, אז מי זה היה? איך קוראים לו? לא תספרי לנו כלום?״.

״אין לי מושג על מה אתן מדברות״.

חייכתי לעצמי ונסעתי הביתה.

.

בראש שלי היה שדון קטן שאמר ״סתמי, סתמי, סתמי״. אז הקשבתי לו.

כבר כשהגעתי הביתה חיכתה לי הודעה ממנו. הייתה לי תחושה מדהימה, ונעלתי אותה בתוך תיבה קטנה בלב.

נפגשנו שוב. ושוב. בכל פעם ביקשתי שישאיר אותי במרחק קל מהבית, שלא מישהו יראה אותי חלילה. 

״את מחביאה אותי?״.

״מה פתאום!״.

״אז, מה... מה?״

״אני רוצה לעשות את זה בקצב שלי, וכל השכונה הרכלנית הזאת.. אני לא רוצה שמישהו יגלה לפניי למשפחה״.

והוא לא לחץ.

.

יצאנו לעוד דייט.

ועוד אחד.

ואז.. הגיע הרגע. 

״אמא, אמממ, את שומעת? אז, אני יוצאת עם מישהו. ואני הולכת לישון אצלו. ביי!״.

״מה, מי זה, בן כמה הוא, מה הוא עושה״, פולנייהפולנייהפולנייה. אחרי החקירה הצולבת, סוף סוף הלכתי על זה. 

.

אז אני לגמרי מבינה למה החברה הכי טובה שלי לא סיפרה לי שהיא כבר יצאה לשני דייטים. והם היו מדהימים. והיא מתה מפחד.

.

עד הרגע הזה, שבו מותר לי לספר, אני הכי אוהבת לשמור את הפרפרים חזק בבטן.