אני לא מבינה איך קרה לי כל הזמן הפנוי הזה. נשכבת במיטה ורואה פרק מסדרה שאני אוהבת, שנגמר בשיר הסקס האולטימטיבי.

ישר מדליקה לי את הבא אחריו בסרייה (שרייה? מה מקור המילה? מעולם לא ידעתי לאיית אותה):

אין לאן לברוח, הדוגמנית לא עונה לאסמס ואני נשארת לבד, בלי סיכוי לצאת עם איזה דייט מפנק מהפאב השכונתי שלא מכזיב לעולם.

מחליטה לפתוח איזה פורנו. אני גרועה בדברים האלה, עד שמגיעים למשהו טוב יוצאת הנשמה. אני נעזרת בחפצים מחוספסים בסביבתי, מדמיינת את הסקס הבא וחולמת על לעשות אותו במקום ציבורי. הפה שלי מתייבש, הציצים של הבחורה בסרטון מאבדים שליטה, אחרי שהוא יורד לה והיא קופצת. בא לי לאבד שליטה, god damn it. פתאום הקול והתנועה לא מסונכרנים ואני לא מרוכזת. 

אורגזמה?

Bitch, please, where I come from we don't need orgasms.

(We just read someone's filthy blog).

Things are detiriorating, no slight shadow of a doubt.

"שתדעי לך שאני עוקבת אחרי הפרסומים שלך בפייסבוק, יום יבוא ותהיי ראש ממשלה, ואני מבטיחה להצביע לך".

עם המשפט הזה הותירה אותי השכנה שלי המומה. מי, אני?

אז נכון, יש לי די הרבה subscribers, חלקם בכלל לא ישראלים (נרשמו: מקסיקני, אחד מאיחוד האמירויות ועוד שניים שאין לי מושג מאיפה הם כי לא הבנתי את השפה שהם כותבים בה). ויוצא לי לשמוע מאנשים שלא פגשתי הרבה זמן "שתדעי לך, שבגלל מה שפרסמת, אני לא קונה יותר בחנות הזו/החלטתי להתחיל לעבוד בקידום אתרים/עובר לפקיסטן", ולא ממש ברורה לי ההשפעה המיידית הזו.

ובכלל, זה לא שאני כותבת דברים אחידים. בדומה לבלוג, זה תלוי מצב-רוח: לפעמים אני מפרסמת שיר, לפעמים מתעצבנת על משהו שקורה במדינה, ולפעמים כותבת כמה משפטים אסקפיסטיים, סיפורים קצרים ונחמדים שמרחיקים את החיים האמיתיים לשוליים לשתי דקות.

כל החיים אני מרגישה כאילו ואין לי שום כישרון מדיד: אני "טובה" בלימודים, אני חכמה, אני נחמדה, אני דעתנית. אחלה, עכשיו - עם מה קונים במכולת?