לכתוב את כל מה שלא יושב לי על הלב, כי הלב שלי לא כבד, הוא די קליל, לאחרונה. כשאין מישהו בתוך הלב, הוא מתעופף כמו בלון, מתרחק מן הגוף. כאילו ואין לו חשיבות, המקום שלו בין שאר האיברים המקיפים אותו בבית החזה שלי, כבר לא שמור, ופתאום הנשימות קלות לי יותר.

.

ואז, כשאסיים לפרוק את התסכול שהמחסור הזה גרם לו, ארצה להראות לכם המחשה של איך שאני נראית.

תמונה אחת עצובה קצת, המחזה יותר מאשר המחשה.

תמונה שנייה עם חצי חיוך בורח, רווח קל בין השפתיים.

תמונה שלישית תחשוף את עצם הבריח הבולטת שלי, תזכורת לגוף שיכול היה להיות רזה. 

.

.

אם האדישות לא תהרוג אותי, השעמום יעשה את זה.

תסמיני הגמילה מחמירים, התחלתי להיכנס לעמוד הראשי של ישראבלוג וללחוץ ״רענן״ עד שתהיה כותרת שווה.

.

מרגישה צורך לספר לאנשים על היום-יום שלי, על הדברים הרגילים והמשעממים. פתאום אין לי עם מי לשתף שנינות מיותרת. 

הבוקר איחרתי לשיעור מרתק. רגע לפני שהגעתי לבניין הנכון, נתקלתי במרצה של אחד המקצועות שלי (זה שהיו לי סצינות איתו), והוא נראה די מרוצה מהשמלה שלי. המורה, ראיתי שהסתכלת עליי, זה בסדר. מאית שנייה אחריו אמרתי שלום לחברה מהעבר, ובדיוק בכניסה לבניין חייכה אליי מישהו שלמדתי איתה בסמסטר שעבר ואין לי מושג איך קוראים לה.

הילדה הלא-מקובלת שעדיין יושבת לי במרתף של הראש הייתה מאוד מרוצה מעצמה.

.

אגב, התחלתי לשבת על הטוסיק וללמוד. אולי עוד ייצא ממני משהו.