אני מסתכלת החוצה, מבעד לחלון הפתוח למחצה. אוויר קר נכנס ומציף את החדר. שלושה חלונות גדולים ניצבים בבניין שמולי, חושפים את המתרחש בחדרים העומדים ערומים אל מול החלון. באלו, הימני והאמצעי, נראה שאין אף אחד. ערימות של דפים עומדות בחוסר סדר כבמעין מגדל בבל קטן ליד צג המחשב. שתי תמונות בכל חדר, כל אחת מהן חסרת אופי בצורה זהה. אני עומדת על קצות האצבעות כדי לסגור במעט את החלון. הסוודר העבה שלי מתרומם עם תנועת ידיי, חושף את קו הבטן התחתונה אל הרוח הקרה. אני מצליחה במשימה ועוברת לסקור את החדר השלישי, המבולגן והסואן מביניהם. שני גברים בחולצות מחויטות ועניבה עומדים מול מסך ענק ומדברים במה שיכול להיות רק וידאו-קונפרנס. תנועות ידיו של אחד, הלבוש ורוד-בהיר, מבהירות כי הוא האחראי, החזק מבין שניהם, וידידו הלבוש כחול הוא מס׳ 2. כאשר 2 מתקרב אל החלון אני נתקפת רצון עז שיבחין בי. במקום זאת הוא מתיישב, מעלעל בדפים וחושב מחשבות ריקות, כך נדמה לי. בקומה למטה יש משרד עם עבודה בחלל פתוח, אפס פרטיות אבל מקסימום השפעה הדדית והעברת רעיונות. הסופ״ש רוקן גם את המשרד הזה, וכל שנותר לי לחשוב עליו זה מה יקרה אם אוריד עכשיו חולצה, או טוב מזה, גם את החזייה החדשה. Which one of you narrow thinkers would like to have at it while your boss is away for Easter?

מעניין כמה רומנים אפשר לראות בכל רגע נתון בעיר הבטון והזכוכית הכפולה. 

.

.

.

אגב, אני לא עונה כי לוקח דקה וחצי לכל תגובה להיטען אצלי. אענה כשאחזור.