הנה זה קורה שוב. בדיוק כמו בכל הפעמים הקודמות, בשניה שאני מתחילה לאהוב משהו באמת, להתעניין בו ולהשקיע מעצמי, מזדחלת אליי ההרגשה הזאת. את לא ב-א-מ-ת מתכוונת ללכת על זה, נכון? זה החלום הגדול שלך, אבל אין ממש סיכוי שאת טובה בזה כמו שנדמה לך. כל ההערות, הפידבקים, המבוכה הקטנה הזו שבקבלת מחמאות, אלה רק משחקים בנדמה-לי.
"כל אחד רוצה להיות זמר", אבל מה גורם לאדם להאמין שמצא את מה שחיפש? את הפינה הקטנה הזאת בלב שמשלימה את הפאזל, את חותמת הבד"ץ לענייני כישרון. כי אם אנחנו לא טובים בכלום, מה בכלל שווה כל זה. לכן אני לא ממשיכה עם זה בדיוק בנקודה שבה צריך להתחיל להשקיע, רק כדי לא ליפול ולהבין שאני בעצם סתם עוד אחת שחשבה שיש לה סיכוי. ואולי אני באמת מוכשרת, ועדיף להיות מוכשרת לעצמי, במקלחת, להיות מיוחדת בשקט.
להיות מיוחדת זה להיות שונה, מעוררת מחלוקת: או שאתה אוהב אותה, או שאתה שונא אותה מהרגע הראשון. קצת כמו קורין אלאל, שהשירה שלה נמתחת וארוכה כמו אטריה עבה בעולם של ספגטי דק ומשעמם. הכי אני אוהבת את שיר לשירה.
ליד כל הנשים החינניות, שהשרירים שלהן כל כך מושלמים ומשורטטים, הרגשתי כמו גיבוב של מישהי שהייתה פעם הרבה יותר. נעלמתי, דעכתי, נתתי לזה לקרות.
בצד, עמדה הצד השני של הסקאלה: ילדה בת 15 כל כך רזה, אין לי ספק שהיא שונאת את הגוף שלה כמעט כמו שאני שונאת את שלי. בהיתי בה כשהיא רוקדת, כל כך קטנה ושברירית. היא עיגלה את ידיה בעמידה שנייה רחבה, משכה את כף הרגל כלפי פנים לעמידה ראשונה, Passe,Coupe, ופירואט. לפעמים היא נראית כמו פתית שלג מבוהל, עיניה כבויות והיא לא שם. פתאום היא קלטה את המבטים המשתאים שלי ונעצה בי מבט חד של "מה את מסתכלת, יא פרה?". לכמה רגעים שכחתי את העולם הזה, וכמה הוא מכוער, ועדיין - הלוואי והייתי כבר בוחרת באחד המסלולים האלה. אם רק היה לי קצת אומץ.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
