מנסים לחנוק אותו. הוא מספר לי איך הוא נוסע באוטובוס ומנמנם ופתאום מבין שאין לו יכולת לזוז, שהוא משותק.

אני מפחדת מתקיפה, האיום ממשי. מפחיד אותי להיות לבד במיטה.

האירוניה: אני מתעוררת לבד במיטה. מדליקה את האור ומפחדת. בודקת כמה דברים בפלאפון ומנסה לחזור לישון שוב ושוב.

חושבת עליו. השעה חמש, זה לא ריאלי להתקשר עכשיו. או לעולם.

מנסה לחזור לישון.

מדליקה את האור כל כמה רגעים. החושך מפחיד אותי.

לא יודעת למה, יש קונספירציה. אני מרגישה שעוקבים אחריי. התבלבלו לי קצת שני החלומות. לא מאמינים לי שמשהו לא בסדר.

אבל כשבודקים את החשבוניות אחורה, הכותרות שלהן זועקות ומרכיבות משפט מאיים, של אזהרה. כל מי שאני מנסה להזהיר מתעלם, אומר שאני משוגעת, עד שאני פוגשת את האיש עם השחור. הוא רוצה להיפגש איתי לבד.

במקום המפגש, ליאת במרפסת הסמוכה נבהלת ובורחת לתוך הבית כשהיא רואה אותו.

נפגשנו במקום ציבורי, יש מסיבת בריכה בה כולם נראים לי כמו ניצבים, חיים כמו אנשים לא אמיתיים.

ואז התעוררתי. כמה עצוב להתעורר פעמיים באותו לילה, אחרי סיוטים נוראיים, למיטה ריקה.

קצת מפחדת מהלילה. ומבינה למה אנשים מתמכרים לכדורי שינה. לא לוקחת את הדבר הזה יותר בחיים שלי.

ושוב הגיע לו היום האהוב עליי בשבוע.

משהו בשיר שהתנגן בי היום הזכיר לי יום של ממזמן.

אחי ואני היינו ברכבת לברוקלין. באנו לבקר את החברה שלו, דוגמנית ג'ינג'ית בינלאומית. ההליכה לשם הייתה כל כך כיפית. ניסיתי להיאחז בכל מה שראיתי בתור החוויה הניו-יורקית השלמה. לאט לאט התרחקו מאיתנו הבניינים באזור C ורחוב 2, ובמקומם הגיעו בתים נמוכי קומה, שקיבלו את פנינו כשיצאנו מהסבוויי. לניו יורקרים אמיתיים יש תפיסה טובה של המרחב ברכבת התחתית: הם מגיעים בדיוק אל הנקודה אליה תגיע הרכבת, וממנה יגיעו הכי מהר שאפשר אל הרציף המתאים בתחנה בה הם יורדים. את זה עוד לא הצלחתי לפענח.

הגענו אל הבית שלה, עברנו דרך גינה קטנה ונכנסנו אל הקומה הראשונה. היא הייתה במקלחת וברקע היו שירים נחמדים כאלה, שלא תשים לב אליהם והם גם לא יפריעו לך לעולם. היא יצאה מהמקלחת והדבר הראשון שחשבתי עליו היה שהיא דומה ללביאה. לביאה רזה ותמירה, אבל עם עיניים פוצעות.

Hey, wow, it is SO nice to finally meet you.

עד היום היא מהממת אותי. לא ראיתי אותה מאז ניסתה להתאבד.