תמיד הוא נראה לי נחמד.
שיער לבן עבה, לא קצוץ, כאילו וממש במקרה הוא כבר לא בלונדיני. אני זוכרת איך הוא והבן שלו היו מסתובבים עם הכלבה הגדולה שלהם, שנדמה שמובילה אותם ואת הצהריים אל בין עצי הפארק. תמיד הייתי מנופפת לשלום, לא בטוחה אם אנחנו מכירים מביה״ס, או סתם, מהשכונה.
.
לא אשכח איך אחרי שחזרתי מחו״ל, בפעם הראשונה שיצאתי לחקור את השיפוץ שעשו בגינה, ראיתי אותם. היא הצטמקה תוך חצי שנה ודמתה יותר לצ׳יוואווה מאשר לכלבה העצומה שהכרתי. לא היה צורך לשאול מה קרה לה, וגם לא מדוע הילד כבר אינו יוצא לטיול איתה ועם האב. שתיקה לפעמים נותנת לנו לחשוב לבד.
.
כבר מזמן שהם לא יוצאים לטייל. קרוב לשנה שאני רואה אותו בגפו בלבד. שיערו הלבן דליל מבעבר אך עדיין עבה וצומח לגובה. רגלו נגררת מאחוריו כשהוא מתקדם אל עבר תחנת האוטובוס המשותפת. אני מחייכת אליו לשלום בעוד האוטובוס מגיע בדיוק בזמן.
״יפה, על הדקה!״, הוא אומר.
״כן, מפתיע״, אני עונה. ״לא תמיד זה ככה.״
״כבר קרה לי פעמיים שהגעתי בדיוק בזמן וראיתי אותו מאחור. וכל פעם כזו, עשרים רגע מתבזבזים לי, עשרים רגע!״.
״אני כבר למדתי, להגיע כמה דקות לפני הזמן״, אמרתי ותהיתי למה היום הגעתי רק דקה קודם.
״אני פה כבר מ-8:30, שיהיה״.
.
עלינו על האוטובוס, כל אחד במקומו.
ירדנו בדיוק באותה תחנה. שמתי לב פתאום לקמטים בפניו, ונופפתי לו לשלום מבלי לשאול.
כינוי:
L.M.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
