לפעמים, אני לגמרי מונעת על ידי גחמות קטנות.

10 קילומטרים ריצה, 10 קילומטרים של מחשבות כתובות שרצות לצידי על הכביש, נבהלות מרוכבי אופניים, משתרכות אחריי בקוצר נשימה.

אני חושבת שלמקרים בחיים יש משמעות.

בדיוק כשבאתי לפרסם את הפוסט הזה, התקשרה אליי חברה טובה (בת 28, ככל הנראה הגיל האמיתי שלי), והודיעה לי שהיא מתחתנת. כמו בפעם הקודמת שהודיע לי חבר קרוב על חתונה, התקשיתי למצוא מילים. הגבתי ב-"וואו", בהתרגשות וצחוק מתגלגל. "אני לא מאמינה! איזה יופי", והיא עונה לי "איזו חמודה את, אני חושבת שזו התגובה הכי נרגשת ששמעתי, אחרי אמא שלי". משהו נוגע בי עמוק, בהצהרת הכוונות הבורגנית הזו, כשהיא של מישהו שקרוב אליי. אני מכירה את המשברים, את הכאבים, את הבעיות העמוקות ואת האהבה הגדולה.

לדעת שהיא מנצחת? זו רק סוכרייה על מקל.

אני לא רזה.

הנה, אמרתי את זה, עכשיו מותר לכם לברוח :)

אני יודעת שלפעמים אני מדברת על עצמי כאן, ויוצרת מציאות מדומה של גוף גמיש, חזק וכו'. בכלל, כל מילה שנזרקת לי מהמקלדת נקראת בצורה בה ארצה שיקראו אותה. והנה, יושבת לה בחורה שאינה רזה כלל, ומרגישה טוב עם עצמה! פפפ, כל הכבוד באמת.

אני יודעת מה גברים רוצים.

כמוכם, גם אני הייתי שמחה ללבוש מכנס במידה 36-38, רק small בכל חנות נורמלית, אם אפשר גם מידת נעל קטנה-קטנה. בכלל, אפשר להיות בעצמי קטנה-קטנה, כך שאתאים לגובה הישראלי הממוצע ואעלם בקהל.

לשמחתי, אין לי הפרעת אכילה. העובדה שאני לובשת מכנס במידה 42 עלולה להכניס אנשים להלם ("מה? אבל את לא נראית!"), ומצד שני, יכולה לעשות אקרובטיקה שעליה רק חלקכם יוכל לחלום.

העניין הוא, שהחיצוניות שלי מאגדת בתוכה את הפנימיות. ולפעמים, מה לעשות, הן לא תואמות.

יכולתי להמשיך לתרץ את העניין, אבל האמת היא שזה תלוי רק בי. כבר עלתה השאלה פעם, האם אני באמת רוצה להיות רזה? למה?

עוד שעה יוצאת לרוץ. צריכה לחשוב קצת.