החיים כשאין חיים

פתאום, אחרי כל- כך הרבה זמן, קלטתי שבעצם אין לי עם מי לדבר. זה לא שאין לי עם מי לדבר, כי באמת יש לי, זה פשוט שאף פעם לא הרגשתי מספיק פתוחה עם מישהו כדי לספר לו את כל מה שעובר עליי, שאף אחד לא מספיק קרוב אליי באמת כדי שאני אוכל ממש להפתח מולו ולספר לו את מה שאני מרגישה באמת. רק עכשיו הבנתי את זה. אני חושבת שבגלל זה פתחתי ת'בלוג הזה, כדי שפה אני אוכל לכתוב על התחושות שעוברות עליי בכל יום, על ההרגשה הזאת של כמה שאתה לא שווה את זה. עם החברות שלי וכל מי שקרוב אליי אני מדברת הרבה, אבל רק עכשיו שמתי לב שכל מה שאנחנו מדברים עליו זה שטויות גמורות וסתם בזבוז זמן. היום הלכתי הביתה עם שתי חברות, כולה הליכה של 10 דקות- רבע שעה, וכל הדרך שתקתי, והן חזרו על אותו נושא בערך 4 פעמים. סעמק, 4 פעמים ב10 דקות! מילא אם הן דיברו על הרעב והעוני, או אפילו על איזה סרט, אבל הן פאקינג דיברו על סתם שטויות. למרות שהכל אצלי בסדר, אני כל- כך מרגישה עצובה ומתוסכלת. אני יודעת שתמיד זה נראה כאילו הכל טוב אצלי, כי אני לא מתלוננת לחברים שלי, ושהכל אצלי פשוט, כי באמת כמעט כולם לא חושבים שיש לי בעיות, וזה מעצבן אותי. אף אחד לא מתייחס אליי מעבר למשהו מסויים, אף אחד לא לוקח בחשבון שקשה לי, ושיש בי משהו מעבר לכל מה שאני מראה. התעייפתי מהחברים שלי.

עם כמה שחרא לי עכשיו, אני בכל זאת מתעודדת, אבל לבד. אני בערך הבנאדם היחיד שמסוגל לעודד את עצמי. ככה הכי טוב לי, לבד.

נ.ב- אמרתי היום לאמא שלי שאני יכולה להבין כל מיני תלמידים שיום אחד מגיעים לבי"ס עם רובה ויורים, בטח עכשיו היא חושבת שאני עוברת תקופה רעה או משהו (טוב, אני מניחה שזה נכון). ורק להבהרה, אני לא חושבת שמה שהרוצחים האלה עושים זה דבר טוב, ולא שאני רוצה לעשות את זה או משו, כי זה פשוט לא שווה את זה, אני רק מבינה למה הם עושים את זה ומאיפה התחושות האלה מגיעות.