ואין ספרים
ואין מחברות
ואין יומן
ואין מבחנים
ואין הברזות
ואין הפסקות
ואין מחששה
ואין יותר בית ספר.
זה באמת עצוב.
ברמה שאין לתאר.
כל הילדות. כל העבר. כל הזכרונות.
כ-ו-ל-ם נשארים שם ואני ממשיכה קדימה.
היום בדיוק לפני שנה, אני זוכרת. ואני תמיד אזכור.
וכל יום אני אזכר ואגיד לעצמי שוב "אה, היום לפני שנה"
ותמיד זה יהיה כואב.
אני לא מאמינה שסיימתי.
ושזהו, בחיים יותר אני לא אשב בשיעור עם כל הנסיכות שלי
ולא יהיה יותר את הטור הימני של הרוסיות
ואף פעם לא יצעקו עלינו יותר
ואף פעם לא יאשימו אותי יותר בכל הדיבורים
ושלא תפגשו אותי כל בוקר ותגרמו לי לחייך
ושלא נרכל ביחד על כל דבר שזז
וחשוב מהכל..
אני לא מאמינה שזהו, יותר לא נחזור להיות מי שהיינו פעם. ולא נחווה יותר שטויות ורגעים חשובים.
אני אוהבת אתכן ותמיד תמיד תמיד אזכור אתכן לא משנה מה יקרה.
ואף מילה לא תחליף את הדמעות האלה שרוצות להגיד לכן עד כמה אתן תקועות לי בלב, וכמה כואבת לו המחשבה לשחרר אתכן.
אתן פשוט כל החיים שלי ואני לא יודעת איך הייתי מגיעה ליום הזה, אם לא היה לי אתכן 3>.
ואתה, היית החלק הכי מדהים בשנה הכי יפה שהייתה לי אי פעם ואני לא אשכח אף פעם את הרגעים שבהם הייתי כלכך מאושרת ואת האהבה שגרמת לי להרגיש, וללא ספק תמיד תשאר הבייבי שלי.
ומדי פעם עובר לי בראש מה אם מחר היה האחד בספטמבר 2008
והייתי נותת הכל כדי שאני אתעורר וזה באמת יקרה.
אז ק"ש לנצח כי זה הבית האחד והיחיד שלנו :]
א.י.ע
כי יש דברים שהם מעל להכל 3>
וואו יש יותר מדי, אני אשאיר את זה לפעם אחרת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
פוש :]