החיים זה לא מה שסיפרו לי

החרמון לבן, הכרמל שחור. איזו ניגודיות ואסון צורב בלב. אני קצת מתביישת לספר אבל היום נסענו לראות את מצב הכרמל. כן, כן, כמו כל עם ישראל ואישתו גם אנחנו לא מורמים מעם ומונעים מסקרנות, נסענו לבדוק את הממצאים בשטח.  והשחור, השחור הביא דיכאון. באסה רצינית. אני נסעתי בהרגשה שהמדיה ניפחה את הכל יותר מידי וכנראה יש כמה נקודות שחורות וזה הכל. שותפי למסע ציפה לאסון רב מימדים כגודל הכותרות בעיתונים. והתגובה הייתה ביחס הפוך לרגשותינו הראשוניים, כל אחד ורגשותיו הוא. שותפי למסע חזר בהרגשה מרורממת משהו שיש עוד הרבה ירוק בעיניים, ואני חזרתי המומה ופגועה כמו חתלתול שמחפש מחבוא בגשם זלעפות.

אבל צריבת הנפש האמיתית הגיעה בנקודה ההיא. הנקודה שבלעדיה כנראה אף אחד מאיתנו לא היה שומע על אסון הכרמל במימדים בהם שמענו עליו, אלא אם היה מתחיל לגרד את בתי זיכרון המפוארים. בנקודה הזו נצבט לי הלב. כמובן שהאמפטיה לנפגעי האסון והמשפחות השקולות הייתה שם, אך עוד יותר היממה אותי התקהלות הסקרנים, המצלמות הנשלפות, ההורים שמסבירים לפעוטות, והצעירים שבאו לספוג קצת כאב. לאן הגענו בשביל לגרות קצת את החושים? למה אנחנו צריכים להתקרב, עד מגע, לנקודות האסון? האם רק ככה אנחנו מרגישים חיים?

דכדוך קל צמרר לי את הגוף. ואני בתוך ים הסקרנים, התחלתי לשאול שאלות נוקבות. במדינת האסונות שלנו, האם התמכרנו? לא מספיק לנו רצף האסונות הבלתי נפסק עד שאנחנו צריכים לבוא ולגעת? איפה במהלך הדרך שכחנו שבעצם עדיף להיות בריא ועשיר מאשר עני וחולה, או יותר נכון, לא פצוע וחי? למה אנחנו צרכים לגרד את הלב האדום שלנו ממילא. למה המשפחות הללו, לא העדיפו לשבת עם הילדים בסלון ולשחק משחקי קופסא או ללכת לטייל על ספת היום?  למה המדיה ממשיכה להזין אותנו בכאב וצער ולמה אנחנו ממשיכים לשתות כמו תינוק צמא? למה חדשות טובות לא נחשבות חדשות?

חשוב להגיע לכרמל, חשוב להבין את מימדי האסון. עוד חשוב לי לציין שהמילים הללו נכתבות על ידי ציניקנית , שאיך לומר את זה יפה ולהמשיך להיות נאהבת, לא איכפת לה יותר מידי ממה שקורה סביבה. אבל בואו נודה, רובנו כאלה. רובנו כבר לא חושבים על הכרמל וממתינים בקוצר רוח לאסון הבא. שלא ימותו אנשים חס וחלילה, אבל שכן נתרגש, נרחם, ונזיל דמעה, נרגיש מאוחדים ולו רק ליום אחד.

האסון בכרמל הימם את כולנו, ובביצת הכאב הרגשנו רגע אחד כולנו יחד. מאוד מהר ועוד קצת לפני הזמן המציאות הכתה בנו, הפוליטיאים, האשמים, האייטם הבא. כנראה חסרה לנו הרגשת הביחד, אהבה ללא תנאים אחד לשני, לשמאל, לימין, לדתיים ולחילונים. ואולי אני תמימה. אולי אני לא מבינה את מבול המזומנים שמניע את המערכת ורק כך הכלכלה יכולה להמשיך.

עצוב היה לראות את הכרמל. עצוב עד כדי כך שלא יכולתי לוותר על לנסוע ולראות. לרגש את החושים הבלויים שלי כאילו אין לי בעיות משל עצמי בחיים. ועדיין אני שואלת את עצמי למה? למה לא יכולתי להנות מיום שישי עם חברים בשמש חורפית (עלק) חמימה ובחרתי לנסוע למקום עצוב כל כך? דילמה נוספת מתגלגלת לי בראש בעודי כותבת מילים אלו. יש לי תמונות. להעלות אותן? אני רוצה לשתף, אני רוצה שתבינו, אבל אני גם רוצה להשוויץ שהייתי ולהעלות את הרייטינג המדשדש של הבלוג. ככה שגם אני, כנראה, ולא בגאווה, מתערבלת במעגל הכשפים הזה של גירוד הבשר האדום שלנו.