החיים זה לא מה שסיפרו לי

אם לא יהיה לי משהו טוב לכתוב עליו בקרוב הנשמה שלי תכבה. האצבעות בוערות והמח ריק ואין לי על מה לכתוב. אני משרשרת סיגריות, חוזרת על תרגילי הכתיבה של טובי הכותבים בעולם וכלום, פשוט בלוק. כבר יותר מחודשיים ואולי שלושה. אוף זה מרגיז. כל הארובות סגורות ואין לי את המברשת הזאת שמנקה אותן. וקוראים דברים, ויש פחדים, ויש אהבות ויש אכזבות ויש חיים בחוץ אבל בין האצבעות למקלדת שום דבר לא קורה. הכל סתום. הדפים נשארים לבנים, ונמחקים בזה אחר זה אחרי משפט או שניים, כמות המקום הפנוי שיש לי על ההארד דיסק במחשב נשארת מיותמת ורק אני והנשמה שלי רוצות לפרוץ החוצה ואין דרך. אין פתרון, אין סיפור, אין מילים ואין אותיות. הכל כמו מדבר סהרה ללא שום רמז נראה באופק מלבד כמה הפגנות של האני מול העצמי שלי.

חודשיים שלושה לא לכתוב זו ממש תקופת יובש רצינית. ואפילו עכשיו, אחרי שהצלחתי להוציא פסקה אחת לפחות שום דבר לא זורם לראש. כלום. נאדה. גורנישט. מה קורה? זה קצת מתחיל להפחיד עכשיו. אולי נשמת הכתיבה שלי מתה? אולי היא אבודה בעולם מקביל ממתינה שמישהו יושיע אותה ואני בעולם הזה עסוקה בעבודה והישרדות (לא הריאליטי) שנטשתי אותה לעולמים? ואם בכל זאת הצלחתי לכתוב פסקה וחצי למה אני לא מצליחה להצחיק את עצמי? לרגש? לסקרן? מי יקרא את החרא הזה? וחוץ ממי שיקרא אותו למה אני לא מרגישה מסופקת מהכתיבה הזאת? זה מה שהכי מפחיד, כי כל מה שכיף בכתיבה זו פריחת הנשמה בזמן שמעלים על הכתב את המחשבות, ההוויות, האהבות והאכזבות, ועכשיו אפילו לא דיגדוג קל שבקלים שמרטיט לא את הנפש בדרך כלל, אפילו הוא לא קפץ לביקור.

רק עכשיו, אחרי 2 פסקאות אני מתחילה להרגיש משהו. כמה פעמים כבר ניסיתי להתחיל לכתוב בתקופה האחרונה ושום דבר לא קרה. רק עוד ועוד קבצים של ווארד שנפתחו ונסגרו לשווא. וההרגשה הזו מרגישה לי מזוייפת, אני מכריחה את עצמי להרגיש ככה. אני נקרעת מגעגעים לאותיות האלו, לדפים האלו ולחיים הסוחפים של הכתיבה שלוקחים אותך למחוזות אחרים, אבל כלום, בלוק שחור שלא נותן לי להתקדם. מי אתה בלוק שחור, מהיכן הגעת ולמה אתה כאן. אולי שיח איתו יוכל לפורר את קיר הבטון הזה שיושב לי מאחורי העיניים ולא מוכן לזוז כבר חודשיים. מה אפשר לומר לו? כי כמו שאני רואה לטפס מעליו מאוד קשה ולשבור אותו עם פטיש זה כמעט בלתי אפשרי. אז אולי דיבור ברוח טובה יעזור. אבל אין לי מה להגיד לו. ואין לי מה להגיד לעצמי. אני רק יודעת עובדה שיש מחסום גדול שלא נותן להתקדם, ואני עומדת קטנטנה מולו, נקרעת מגעגועים למרחב שיש מאחוריו ואין לי מה לעשות עם זה.

אני פתוחה להמון הצעות, פתוחה להקשיב, פתוחה לנסות ובטח ובטח רוצה להתקדם. אבל יש לי הרגשה שזה לא יבוא מבחוץ, יש לי איזה קול פנימי שאומר לי, שאין ברירה שיש משהו שיושב עלי ושאני צריכה להתמודד איתו, לדבר איתו ולהגיע להסכם שלום, למרות שאני ממש לא במלחמה עם עצמי, לפחות לא בימים שטופי שמש חורפית אלו.

טוב זהו, עכשיו כבר באמת נתקעתי. אבל זה הרבה יותר ממה שהצלחתי להוציא מעצמי כבר חודשים.