החיים זה לא מה שסיפרו לי

יש אנשים שפשוט אי אפשר להגיד להם שהם חיים בשקר. זה מוציא אותי מדעתי. אדם יושב מולך, מספר לך מעשיות, אתה מאמת אותו מול השקרים שלו, מראה לו ממצאים, מסמכים ועוד אי אלו עובדות,  והוא עדיין מצליח לצאת מזה. זה מאוד מתסכל. וזה הכי מתסכל שאתה אוהב את הבן אדם. שאתה רק רוצה לשחרר אותו מהכאב שהוא נמצא בו. פתאום אני טיפ טיפה מצליחה להבין את פרידה מהאח הגדול, זו שכל כך לא רציתי בטובתה, זו שכאסתי עליה שהיא חושפת אנשים כשהם לא מוכנים לכך רגשית ומי היא בכלל שתעשה להם את זה, ועם זאת מי אני שאשחית את התמונה היפה הזו שאנשים מציירים לעצמם בראש רק כדי לשרוד ולהצדיק את הקיום שלהם.

אז מה אני עושה? אני פשוט עוזבת, מוותרת, (רק במידה שזו לא המשפחה שלי או חברי הקרובים – להם אני נותנת בראש) ונותנת לעולם להמשיך לנהוג כמנהגו, פשוט אני לא אהיה שם. אני לא יכולה לתאר כמה זה מקריז אותי שאנשים משקרים. אבל לא שקר קטן של הייתי בפגישה ובעצם הייתי במספרה. שקר קיומי. שקר שמתאר מה אדם עשה לאורך כל הדרך כשהוא בכלל לא עשה את זה או עשה משהו אחר בכלל. שקר שבנוי מהצגה שלמה הכוללת במה, תאורה, טקסט רהוט, השפלת אחרים ותזמורת רעשנית במיוחד רק בשביל להראות לי שאותו אדם עושה הכל כדי להראות לעולם שהוא טוב במה שהוא עושה. אנשים ימכרו את הילדים שלהם לפעמים רק כדי להראות לעולם שהם טובים במה שהם עושים. ומסכנים הילדים האלה, בסך הכל רצו חיבוק וקיבלו צרור של צרחות כי השכנים בדיוק הקשיבו והיה ראוי להראות להם שאנחנו מחנכים טובים. הכי מרגיזים אותי הם אלו שמשנים את דעתם לאורך הדרך, לאורך השיחה. כשהם קולטים שדעתך שונה משלהם, הם, בצורה מתוחכמת להפליא מסכימים איתך גם אם אמרת שאתה בעד התנחלויות והם בעד פינוי. זו ממש אומנות.

ואז אני שואלת את עצמי שאלה נוספת. למה אני זו שצריכה לתקן את העולם? מה איכפת לי בכלל אם כל אדם הולך עם המציאות המעוותת שלו? וסביר להניח שגם התפיסה שלי היא סובייקטיבית משהו, לא? הרי כולנו מונעים מפחדים, מרצון שיאהבו אותנו וכו'. למה כל כך קשה לי עם העובדה, שכשאני יושבת עם חבורת אנשים, והם יורדים על מישהו ועל אופן החיים שלו זה מטריף לי את החושים? ואני תמיד שואלת את עצמי, מה איכפת לכם? למה אתם צריכים להקטין מישהו אחר כדי להצדיק את הקיום שלכם? בסוף, בדרך כלל אני יושבת בשקט בשיחות מהסוג הזה, או אומרת משפט אחד בסגנון חייה ותן לחיות וממש משתדלת להשתלב או לפחות לשנות נושא. אגב, זה לא שאני אף פעם לא מבקרת סגנון חיים של מישהו, או דרך שבה בחר. אבל תסלחו לי אם אני אומרת את זה כך, יש דרך לומר את הדברים. אפשר גם להתמקד בטון הדיבור. הקלות הבלתי נסבלת של הניואנסים הקטנים של טון הדיבור חושפת את הבן אדם. אפשר בקלות לעמוד על מלוא הביטחון של אדם זה או אחר על פי טון הדיבור שלו.

זה לא שאני מוקפת אנשים שמשקרים לי כל היום, או רואים את המציאות בצורה מאוד מעוותת, יש לי גם כמה וכמה צדיקים בסדום בחיים הללו והם הקרובים אלי ביותר. ואני בטוחה שיש עוד מליונים כמוהם בעולם. אבל פעם ב, כשאני נתקלת באחד כזה זה שוב מוציא אותי מדעתי. ועוד יותר מוציאה אותי מדעתי העובדה שאני רוצה לטפל בהם, לשחרר אותם מהסבל שלהם, אבל אין לי את הכלים. דבר אחד אני כן יכולה להגיד, מאוד קל להתרגל לטוב ולדבר אמת אחרי שיוצאים ממערבולת השקרים – לא צריך זיכרון כל כך מיומן.